משלל הנושאים להם נתוודע בפרשת השבוע "וישלח" בספר בראשית, אני מתמקד בעיקר בפרק ל"ב פסוקים י"א-י"ב. אנחנו מתוודעים מצד אחד לגילוי ענווה כובשת לב של יעקב אבינו, המנסח את ענוותו במלים הבאות: "קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׁיתָ אֶת עַבְדְּךָ".
יעקב, אחד משלושת אבות האומה, אומר בפרץ רגשות עז תוך הדגשה והבלטה, שאני יעקב האדם, אחד משלושת אבות האומה, לא הייתי ולא אהיה
ראוי לכל החסדים, שבורא עולם עשה עמדי בשפע כה רב. ביטויי הענווה הם על סף הביטול האישי מול גבהות הבורא.
מצד שני קריאה נועזת של המילים, שיבואו אחרי המילה קטונתי, מעוררות אותי לא לתחום עצמי אך ורק ב-ד' אמות של התייחסות לתחום הענווה, אלא להסקת מסקנה נועזת,
שרק האדם במעשיו ובמחשבותיו הוא זה שמעצב את חייו. האדם הוא זה שמעצב את גורלו. האמונה בקיום הבורא, המנווט את המתרחש עלי אדמות, חיה בשלום עם תפיסה, שגורל האדם נקבע במעשה שהוא עושה - "כִּי בְּמַקְּלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן" (שם י"ב). יעקב אומר במפורש לא נס אלוהי ניווט את חיי והצילני, אלא עשייה ותושייה שלי כאדם. בפרשת "וישלח" אני שבוי בביטוי "קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים" המצביע על ענווה כדרך חיים, אך בהמשכו של הביטוי אני חש תביעה מהאדם - לא לבסס את ההוויה הקיומית שלו על ייחול לנס אלוקי, אלא לבסס את ההוויה הקיומית על חתירה לעצמאות, לעשייה. התושייה נעוצה במעשה היומיומי ולא בכמיהה לנס אלוקי. לא הנס אלא המעשה של נטילת מקל ומאמץ גופני הביאו את יעקב למימוש את יעדי חייו - "כִּי בְּמַקְּלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן".
יש מקום לאמונה בכוח השמימי. עזרה וסעד לאדם תלויים באות האלוקית - "הַצִּילֵנִי נָא מִיָּד אַחִי". אותו יעקב המייחל למעשה אלוקי, שייחלצו מאיבת אחיו עֵשָׁו, אמונתו משלבת ידיים עם תפיסה, שלא לייחל רק לנס, אלא הוא מחייב עצמי להילחם ולהיאבק. יש מקום לבקש עזרה אלוקית, אבל ההיחלצות ממצוקה וממצב קשה היא בראש ובראשונה מתאפשרת הודות למישוריות מעשית רבת עוצמה של האדם.
המרגש והמקסים בקריאת פרשת "וישלח", שמבקשת מהאדם לחתור לעוצמות של שיא המעשיות ואני הייתי מוסיף בעיקר עשיה מדעית בימים אלו, שהעולם מתמודד על מגיפה, שקטלה חייהם של רבבות בני אדם. העולם המתמודד עם הקורונה אינו יכול לצפות רק לאותות ההשגחה האלוקית ובה לשים מבטחו. הביטחון לחייו ומיגור המגיפה הקטלנית מותנים בעשייה - בעשייה המדעית.
