בסוף השבוע מלאו 100 שנה לייסוד ההסתדרות הכללית. זמן מצויין להיזכר בתולדות המוסד הרעיל ביותר שהצמיחה הציונות. זה יהיה ארוך אבל ישנה לכם את כל מה שידעתם על ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל.
הכל התחיל מחבורת צעירים יחפנים שבאו לארץ ישראל מרוסיה עם רעיונות סוציאליסטים מתקדמים של שלום, שוויון ואחוות עמים, אבל בלי גרוש על התחת. מה שקרוי "העלייה השנייה". אחוות עמים זה נפלא אבל צריך גם לאכול. מה לעשות שהאיכרים בעלי המלאכה והתעשיינים הקטנים שהשקיעו את הונם ומרצם בעסקיהם, העדיפו להעסיק ערבים שהיו מוכנים לעבוד קשה והסתפקו במועט. אז אחוות העמים נזנחה חיש מהר לטובת "עבודה עברית", מה שחייב כמובן את התנועה הציונית להתייצב מאחוריהם. וכך, בשילוב של גיבוי מוסרי מחד ואלימות ובריונות כלפי המעסיקים הנצלנים שממש לא רצו לנצל אותם ולהעסיק אותם, השתלטו על מקומות העבודה במקום הערבים.
היחפנים היו אולי יחפנים אבל חדורי תודעה סוציאליסטית. אחרי שהכריחו את המעסיקים להעסיק אותם, לא יעלה על הדעת שאלה "ינצלו" אותם כי מה הם ערבים? וכך הבינו שאחרי שתפסו את מקומות העבודה בכח, הם גם יכולים להשבית אותם כדי לסחוט עוד קצת מהיוזמה החופשית הצעירה שהשקיעה את מיטב כספה ביצירת מקומות העבודה האלה. אבל לשם כך צריך "להתארגן" ולפעול יחד, וכך הוקמה הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל.
כדי שהסחיטה המאורגנת תצליח צריך לדאוג שהמעסיקים לא יוכלו למצוא עובדים אחרים וכך חיש מהר התחלפה הסיסמה של "עבודה עברית" ב"עבודה מאורגנת". בשיטות של בריונות ואלימות אילצו את המעסיקים לקבל רק עובדים "מאורגנים" בעלי הפנקס האדום. גם עובדים שסרבו "להתארגן" הוכו מכות נמרצות ולעיתים, זה הסתיים ברצח. כשרוב מכריע של העובדים היהודים בארץ ישראל תחת מרותם ותלוי בהם לפרנסתם, השלב הבא היה לנצל את הכוח הזה כדי להשתלט על המוסדות הציוניים בארץ ובעקבות זאת בעולם. עכשיו נפלו לידיהם לא רק עמדות הכח הפוליטי אלא המשאבים העצומים של העם היהודי שזרמו לטובת המפעל הציוני והיה בידיהם הכח להחליט כיצד יחולקו.
שליטה על משאבים חלק גדול מהמשאבים האלה הופנו להתיישבות ברוח הסוציאליזם - בקומונות שנקראו קיבוצים. אלא שזה היה מפעל בזבזני שההשקעה בו הייתה פי 100 למשפחה מאשר יישוב משפחה של עולים ביישוב עירוני, והמשאבים היו די מוגבלים ולכן שיתפו פעולה בשקט עם הגבלות העלייה של המנדט הבריטי ומשטר הסרטיפיקטים. וכמובן שמכח שליטתם בחלוקת הסרטיפיקטים דאגו להעלות בעיקר יוצאי תנועות השמאל בגולה שעברו "הכשרה" בדרך לקיבוצים וכמובן שמרו על הרוב הדמוגרפי של השמאל ביישוב היהודי. עשרות אלפי יהודים שהתדפקו על שערי הארץ נשארו בחוץ כי לא התאמו ל"פרופיל" הרצוי. רובם נספו כמה שנים אחר כך בשואה.
ומה עשו עם החלק שנותר? מפעלי התעשיה והמלאכה של היזמים העצמאיים שנאלצו להעסיק רק עובדים "מאורגנים" בעלויות הולכות ותופחות פשוט לא עמדו בהן ונאלצו להיסגר או להימכר. עכשיו כשלהסתדרות הייתה שליטה על משאבי התנועה הציונית היא לא התקשתה לרכוש אותם בנזיד עדשים וכך בהדרגה הפכה גם למעביד הלא ממשלתי הגדול בארץ.
נו, וכשקמה מדינת ישראל בשליטה שלהם, ההסתדרות והקיבוצים המשיכו בשוד הגדול וגם דאגו לחקיקת חוקים שינציחו את כוחם וזכויותיהם הפריבילגיות. במקום הבריונות והאלימות של "פלוגות הפועל" הם קיבלו גושפנקה חוקית. וכך, קיבוצים שקרסו כלכלית קיבלו מחיקת חובות וכך גם מפעלי ההסתדרות. ושוב ושוב זכו לאשראי נדיב וזול בשעה שהמגזר הפרטי התקשה לגייס כסף כי הממשלה גם החליטה למי הבנקים יתנו אשראי, מה שנקרא "אשראי מכוון", גם אם היו להם ביטחונות מספיקים.
ובשיטה המעוותת הזאת, שבה להצלחה הכלכלית לא היה משקל ממשי, הצליחה למשל ההסתדרות לקיים חברה מפסידה כמו "שמן" שלא הייתה מסוגלת להתחרות בשוק מול חברות פרטיות יעילות כמו "יצהר" ו"עץ הזית". ובמקום שהחברות הפרטיות המשגשגות ירכשו את "שמן" ההפסדית, קרה בדיוק ההפך. שמן ההסתדרותית המפסידה רכשה את עץ הזית המשגשת. על הדרך, הממשלה שסגרה עם הגרמנים על הסכם השילומים, דאגה גם שרוב הכסף יחולק דרכה. וכך הניצולים קיבלו פחות מ-20% מכספי השילומים. היתרות הלכו להוצאות הממשלה וחולקו בנדיבות למפעלי ההסתדרות והקיבוצים שגם הם לא נוהלו ביעילות כלכלית.
מאות מיליארדי שקלים וכל הכספים האדירים האלה לא הספיקו כי ההוצאות וההפסדים הלכו וגברו והמנגנונים הלכו וגדלו. אז התחילו לגזור קופונים. תחילה זה עוד התחלק. מתגמולי הנפט האדירים מהנפט שהופק בסיני, שהתנהלו תחת מעטה חשאיות עקב הרגישות, נגזרו "עמלות" עצומות בפרשה הידועה כ"נתיבי נפט". למרות הרעש הציבורי שזה עורר, בתחילת שנות ה-70 עדיין המפלגה ועסקניה היו מסוגלים להחלץ גם מוועדת חקירה פרלמנטרית.
אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהאמון הציבורי בממשלה ובמפלגה החל להתדרדר, זה הפסיק לעבוד. פרשת ידלין, הדולרים של רבין, ההתאבדות של שר השיכון אברהם עופר ולאחריו ההתאבדות של מנכ"ל בנק הפועלים יעקב לווינסון, סימנו את קץ החיבור לעטין הציבורי ובעקבותיהם קריסת "חברת העובדים" של ההסתדרות והקיבוצים. אבל הם עדיין הותירו לנו "מתנות": חובת הקיבוצים שכוסו בעשרות מיליארדים מכספי ציבור וקרנות הפנסיה ההסתדרותיות שתעלה לציבור מאות מיליארדי שקלים.
ועדיין, החקיקה שהותירה ל"הסתדרות" את מנופי הכוח שלה: היכולת של מיעוט עובדים לאכוף "התארגנות" ותשלום מס ארגון על רוב העובדים שאינם מעוניינים בכך. קיומה של ההסתדרות כ"אגודה עותומנית" שאינה מחויבת בשקיפות כמו העמותות שהוקמו מכח החוק החליף את חוק האגודות העותומני, כך שאין אפשרות לציבור לדעת מה נעשה בכספי מיסי הארגון העצומים המקבלת ההסתדרות מדי שנה.
