מהעלילה בפרשת השבוע שלנו - פרשת "וישב", אני נאחז בארבע מלים - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף ביקש את בני משפחתו, שפגעו בו ואפילו הפגישו אותו עם היד הגרומה של המוות בבור, בו אין מים ולאחר מכן מופקר לגורלו בידי שיירה מדיינית.
ממרחק מאות השנים היום גם "אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת אַחַי" - את כל אחי, בני אברהם אבינו, החיים במרחב משוסע, במרחב מדמם, במרחב של שכול ואלמון.
בפרשת "וַיָּשֵׁב" אנחנו פותחים ביריעה סיפורית ארוכה המשתרעת על שלוש פרשיות וישב-מקץ-ויגש. סיפור מופלא שבכל צעד ושעל ניתן למצוא כפילות של עשיה אישית ועשיה אלוהית.
ההתחלה היא בעשיה אישית - "וַיִּשְׁלְחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (ל"ו 14). שליחות שיש בה עולם שקט של יוסף הבן האהוב של אבא. יוסף מבין שמי ששלח אותו הוא אביו, ועליו לבצע את שליחותו למען אביו המודאג.
הסיום הוא בעשיה אלוהית-שמימית - "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוֹהִים" (מ"ה 8). סיום של שליחות, שיש בה עולם של ייסורים. יוסף מפנים שמי ששלחו למסע הזה הוא - האלוהים, ועליו לבצע את שליחותו.
יעקוב שלח את יוסף לשליחות אישית משפחתית שקטה רק כדי לברר מה שלום אחיו הרועים בשדות הרחק מהבית. אלוהים שלח את יוסף לשליחות לאומית סוערת ובעיצומה של השליחות הלאומית הוא גם חווה חוויה של היות עַם גֵרִים בארץ לא להם.
בפרשה, בה פרוס סיפור בתוך סיפור, אתחום עצמי רק בסיפור האישי - "וְיִשְׁרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף ...וַיִּשְׁנְאוּ אוֹתוֹ אֶחָיו ... לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ שָׁלוֹם ... וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְנואֹ אוֹתוֹ...". אך כשיוסף הולך בדרכו בשליחות האב לחפש את אחיו והוא תועה בשדה, הוא אמר לאיש שיחו, המבקש לסייע לו, אמת חיים זועקת: "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ. יוסף לא חיפש. יוסף מבקש את הקרבה לאחים.
לחישה צועקת האחים מכונים בפי יוסף אחיו, למרות גילויי השנאה שהם מפגינים כלפיו, למרות שהם לא התנהגו כלפיו כאחים, אלא התנהגו כאויבים אכזרים - ולכתובת של האחים האויבים הוא אומר את המילים החמות - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".
אנחנו מקשיבים לצפונות לב של נער רגיש תועה, נער בן שבע עשרה, העומד חסר אונים בלב השדה בעמק בין הר גריזים והר עיבל הרחק מבית האב, לא הרחק מלב אחיו העוינים אותו, ובקול שקט אך צועק מנבכי לבו הוא מרעיד את מיתרי לבנו, אנחנו הקוראים - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ!!"...אַחַי!! אַחַי!! אַחַי!!
יוסף לוחש לחישה צועקת - אני מבקש קרבת אחים. צעקה של שלום מצד יוסף מול שכרות של שנאה ומשטמה של האחים כלפיו. בקשה לקרבה מול אימת מוות אורבת "וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַּכְּלוּ אוֹתוֹ לְהָמִיתוֹ" - להשליכו בבור ובבור אין מים, להשליכו לגורלו עם שיירת סוחרים ישמעאלים היורדת מצרימה.
יוסף לא השתמש במלים המתבקשות - "אַחַי אֲנִי מְחַפֵּשׁ", אלא אומר-צועק - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף מבקש את הפיוס, פתיחת דף חדש במציאות של אימה ושנאה. לא לתת לאיבה ולרצח לנווט את החיים. למרבה הצער, הפיוס המיוחל בין יוסף ואחיו הגיע רק לאחר שכוס הדמעות והצער עלתה על גדותיה.
מול מציאות חדורת שנאה ואכולת קנאה, מול רבים וחזקים המוכנים לקטול חיים, כולל חייו, יצא יוסף בשליחות המתמצית בארבע מלים "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".
אני בדרכו של יוסף ממשיך לבקש. אני מהלך בדרך קשה ונפתלת המבקשת שלום בין שני העמים החולקים את כברת הארץ בה נולדתי, בה נולדו ילדי ונכדי. וכשאלך ממנה בדרך כל בשר ארצה ללכת בידיעה, שכל אחד אֶת אֶחָיו הוּא מְבַקֵּש - "כִּי אַחִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּו"ֹ, כדברי המשוררת האהובה עלי, חיה קדמון.
במיוחד בימינו, כשאני חי בחברה ישראלית שסועה ומבותרת, שגלי שנאה חסרת בלמים שוטפים אותה, יש משמעות מיוחדת לארבע המילים בפרשת השבוע - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".