בצדק החליטה כבר לפני כחמש שנים הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל אביב לקדם תוכנית אסטרטגית בה יהיו יותר דירות קטנות, שלא לאמר מיקרוסקופיות, ופחות תקני חנייה בעיר העברית הראשונה. לפרוטוקול, זוהי איננה המצאה תל אביבית, וקיימות עשרות רבות, שלא לאמר מאות ערים גדולות בכל רחבי העולם, שבהן אומצה במהלך השנים תפיסה זו, שמטרתה לעודד יותר שימושים בתחבורה ציבורית ופחות ברכב פרטי וכן להעניק אפשרות גם לצעירים שאין ממון רב בכיסם, ליהנות ממנעמי העיר הגדולה.
בד בבד לתוכנית זו, מקדמת תל אביב, בשיתוף עם עוד עיריות בגוש-דן, עידוד שימושים באמצעי תחבורה חלופיים למכונית, כשבין היתר הולכים ומושלמים בעצם ימים אלה מסלולי אופניים היקפיים בני עשרות קילומטרים, זאת לצד עידוד המשך שימוש באופניים חשמליים, מסלולי הליכה משודרגים, כולל הרחבת מדרכות ועוד. כיוון זה הינו בהחלט נכון לעיר עדכנית, צפופה ותוססת דוגמת העיר העברית הראשונה, אולם, וזה אולם גדול, קיים עדיין דיסוננס גדול מאוד בין תשתית התחבורה הציבורית בתל אביב וגוש-דן והרגלי השימוש ברכב הפרטי, הן בקרב תושבי תל אביב והן תושבי הערים השכנות המגיעים אליה מדי יום ביומו למטרות עבודה, קניות ובילוי.
מערכת התחבורה הציבורית, למרות השיפורים האחרונים, כולל נת"צים (נתיבי תחבורה ציבורית) שהולכים ונפרשים בכל הכניסות והיציאות מהעיר, עודנה אנכרוניסטית ועודנה מצריכה את רוב רובם של המשתמשים בתחבורה פרטית, להמשיך ולהשתמש בה גם במהלך השנים הקרובות. גם שלושת קווי הרכבת הקלה האדום, הירוק והסגול, העתידים להיפתח בהדרגה, וזה ייקח עוד כמה שנים טובות, לא ייפתרו אפס קצה של הבעיה, מה שיגרום ללא ספק לדיסוננס גובר והולך בין הקיצוץ בתקני חנייה לבין מצוקה גוברת והולכת בהעדר אלטרנטיבה אחרת.
תקופת ביניים זו עשויה להתארך מאוד עד שיימצא פתרון מיטבי לנושא המחסור בחניות. יתרה מכך: העבודות הצפויות להתרחב בשנים הקרובות על הרכבת קלה, ובמיוחד בשני העשורים שלאחר מכן על תוכנית המטרו הענקית, צפויים ליצור בוקה ומבולקה שלא הייתה כדוגמתה בכל צירי התחבורה הקיימים, להאריך את הפקקים ולפגוע גם בתחבורה הציבורית הקיימת. האם המסקנה היא שלא צריך להקטין את תקני החנייה בתל אביב ובערים השכנות לה בגוש-דן? לאו-דווקא. הכיוון הינו בהחלט נכון, אולם נעדר מרכיבים משלימים שיאפשרו חיים סבירים למאות אלפי משקי הבית המתגוררים בערים אלה, עובדים וצורכים בהן שימושים נוספים.
הפתרון היחידי, לטעמי, הינו מהלך אסטרטגי מרחיק לכת, בשיתוף כל העיריות והרשויות המקומיות בגוש-דן, שיגביל באופן משמעותי כניסת כלי רכב פרטיים לתל אביב ויקטין את מצוקת החניות. אין מדובר בהכרח ב"תוכנית סינגפור" שתסגור הרמטית את כל הכניסות והיציאות מהעיר לכלי רכב, אולם מגבלות דוגמת מספר מינימלי של, נניח, 4 נוסעים בכל כלי רכב, כבר יקטינו בעשרות אחוזים את נפח התחבורה. ניתן גם, למשל, בשעות העומס בבוקר ואחר-הצהריים להגביל את הכניסה עם תו מיוחד רק לאלה העובדים בתוך העיר הגדולה.
בד בבד יש לתעדף באופן ברור את התחבורה הציבורית הקיימת, זאת באמצעות תוספת נת"צים בכל מקום אפשרי וכן שדרוג מערך האוטובוסים והשאטלים באמצעות, למשל, אוטובוסים מודרניים קלים ומהירים (BRT) שיאפשרו נסיעה מרווחת, קלה ומהירה גם ללא מעט אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים שנכון להיום מעדיפים לנסוע אל העיר הגדולה ברכבם הפרטי. כך או אחרת, ועוד לפני שמקטינים את תקני החנייה, סוף מעשה במחשב תחילה, זאת על-מנת שהתוכנית הנכונה הזו לא תהפוך, שלא לצורך, לבכייה לדורות.
