רגע, רק עוד, תנו לסגור את השכפ"ץ, להדק את הקסדה לראש, להרכין את הראש טרם שתירו לעברי בכינון ישיר בליסטראות של האשמות, נאצות, חרפות וגידופים.
רגע, רק עוד רגע, תורידו את המדפים, מדפי הכעס, מדפי האיבה, מדפי המשטמה, המדפים המוכרים הידועים, הרגילים, מדפי הפוזיציה, הורדתם? תודה עכשיו אפשר להתקדם.
רגע, רק עוד רגע, אנא אל תקראו את השורות הבאות במשקפיים של ימין ושמאל, יהודים ערבים, קראו נא בבקשה במשקפיים של בני אדם, במשקפיים של יהודים אשר נבראו בצלם.
מזה זמן רב שאני פוגש בשוק העבדים המודרני, יום ביומו ברחובות ערי ישראל אלפי פועלים פלשתינים הנכנסים ברשות ותחת בקרה למדינה כדי לעבוד ולפרנס את משפחתם בכבוד.
הם יוצאים מביתם עוד טרם שיעלה השחר, בקור ובחום, מגיעים לעמדת הבידוק במחסום, ממשיכים לנקודות האיסוף של האוטובוסים או המוניות, נוסעים לחפש תקווה, למצא פרנסה, יורדים בפאתי הערים, אל שוק העבדים המודרני.
שעות עומדים הם ללא קורת גג, חשופים לחום המעיק, לקור המקפיא, גומעים מבלי דעת את זיהום האוויר הכבד, עטים על כל מכונית של קבלן או שיפוצניק התר אחר עובדים, ברי המזל זוכים לעלות לרכב ולחייך פנימה, היום האיר להם מזלם ויחזרו לביתם כשהליל ירד ובאמתחתם 400 שקל למחייה.
מי שלא שפר עליהם גורלם, ממתינים עד כלות, עושים צרכיהם בפינות שונות, מעשנים עצמם לדעת, מותירים מאות בדלי סיגריות על הרצפה, מוציאים את תרמוסי הקפה ללגימת בוקר מאוחרת, כוסות חד-פעמיות נותרות מאחוריהם.
הדיירים בבתי הדירות הסמוכים סובלים באמת מרעש בשעות הבוקר המוקדמות, ויש מי מהם החשים מאוימים על-ידי העובדים המתחממים או מבקשים צל בחדרי המדרגות שלהם. הפיקוח העירוני מגיע למקום, נדידת הפועלים מתחילה אל מעבר לכביש במקום בו המרחק מבית הדירות הראשון הוא לפחות מאה מטרים.
ממתינים עד כלות עוד מעט שבע וחצי. עבור אלו שיצאו בשעה ארבע לפנות בוקר מבתיהם נראה כצהרי היום. הם יושבים חבורות חבורות על האבנים הקרות, תרים בעיניהם אחר התקווה, וכשהיא אינה מגיעה מכלים זמנם עד חצות היום נאחזים בציפורניים בשבבי האוליי ומתחילים את מסעם חזרה אל כפרם, מלאי תסכול ואכזבה.
מדינת ישראל על מערכת הביטחון מעודדת את כניסת הפועלים משטחי הרשות לישראל, לצרכי פרנסה, מדינת ישראל עושה זאת מאינטרסיה השונים, האם לא ראוי שהמדינה בהשקעה נמוכה ביותר תאפשר לפועלים אלה יחס של בני אדם, לא של עבדים מודרניים?
כל רשות מקומית תוכל לקבוע את מקום הכינוס של העובדים, תבנה סככה, ספסלי ישיבה, תציב פחי אשפה ושירותים, תניח ברז לשתייה ומסלולי כניסה ויציאה למבקשים להעסיק את הפועלים. האנשים האלה, כמו כל בני אדם ביקום ראויים ליחס אנושי.
לפני שנים רבות כתבתי באופן שיטתי על החובה של שירות בתי הסוהר לדאוג לאורחי האסירים השוהים בבתי הכלא. באחת מהכתבות שערכתי עם מפקד כלא בצפון, המתנתי לפתיחת שערי הכלא, ברגעי ההמתנה ראיתי נשים וגברים יהודים, ערבים, עם ילדיהם הקטנים עומדים בקור מחוץ לבית הכלא ובידיהם תעודות זהות ושקיות ליקיריהם. התמונה של ילדה האוחזת במכנסי אימה מתחממת לא נתנה לי מנוח. זו הייתה השאלה הראשונה בפגישה עם מנהל הכלא ואכן לאחר מספר שבועות נבנתה סככה עם ספסלים, ברז שתייה ושירותים ממול לשערי הכלא. "המתנת אורחים", נכתב מעל. חלפו עוד שבועות אחדים ומתקן משחקים גדול הוצב בסמוך למען הילדים.
בלי פוליטיקה, בלי דעות קדומות, בלי פופוליזם, ללא גרם ציניות. אנא חישבו, הרהרו והתבוננו, האם לא ראוי למחוק את שוק העבדים המודרני ולפעול כמו שירות בתי הסוהר, לזכור שבסוף כולנו בני אדם.