המושג "עוני" מאז ומתמיד מעורר שאלות רבות. האם עוני ניתן לשינוי או שמא זהו מצב שהוא הכרח המציאות? מי אשם במצבם של העניים? מה אחריות החברה והמדינה לטיפול בעוני? ועוד שאלות רבות.
אחד הוויכוחים הגדולים הקשורים לעוני הוא דרך מדידת העוני בתוך חברה, נתון שהינו הכרחי על-מנת לקבוע מדיניות טיפול ויישום המדיניות בשטח. בכל שנה מוציא הביטוח הלאומי דוח בנושא הנקרא לרוב בתקשורת "דוח העוני", או בשמו המדויק "דוח ממדי העוני והפערים החברתיים". בדוח מפורסמים נתונים רבים הנאספים על-ידי הביטוח הלאומי, בהם אחוז העניים באוכלוסייה, רמת החיים הממוצעת בישראל, השפעת המדיניות שהממשלה הפעילה ועוד נתונים שונים המלמדים רבות על מצב העוני והעניים בישראל.
אך לפני כל הנתונים האלו, עולה שאלה אחת חשובה: כיצד נמדד עוני בישראל? עוני הוא אינו מצב מוחלט כמו גיל או מקום מגורים אלא תלוי משתנים כמו נורמות חברתיות, תחושה אישית, מצב כלכלי לאורך השנים וכישורים שיש לאדם. הביטוח הלאומי בישראל מחשב עוני על-פי חצי מהשכר החציוני - חצי מההכנסה לנפש במשפחה. לשם הבהרה, אם היו לוקחים את כל האנשים בישראל ומסדרים אותם בשורה לפי ההכנסה לנפש בשלושת החודשים האחרונים, לאדם שהיה עומד באמצע השורה הייתה הכנסה לנפש של 5,750 שקלים. זה היה חציון ההכנסה נטו לנפש תקנית בישראל בשנת 2018.
מכך אנו מבינים שקו העוני-חצי בשנת 2018 היה 2,875 שקל וכל משפחה או אדם, שההכנסה לנפש הייתה פחות מכך בשנת 2018, נחשב עני על-פי הביטוח הלאומי. משפחה בת 3 נפשות שבה רק אחד מההורים עובד והוא מרוויח 6,000 שקל בחודש - תחשב מתחת לקו העוני משום שההכנסה לנפש במשפחה זו הינו 2,000 שקל לאדם. אם אותה משפחה הייתה מכניסה בחודש 9,000 שקל, הם לא היו נחשבים עניים משום שההכנסה לנפש הייתה 3,000 שקל. ישנן עוד דרכים רבות למדוד עוני, חלקן יחסיות למצב שאר החברה באותה מדינה וחלקן לא. לדוגמה, האו"ם מודד עוני ברחבי העולם כהכנסה של 2 דולר ליום לנפש.
חיים בכבוד מחקר בריטי משנת 2012 מציע לנו דרך חדשה לגמרי לבחון את מצב העוני: לא על-פי הכנסות והוצאות, בין שהן יחסיות לחברה ובין שלא, אלא על-פי מה שיש לאותו עני והיכולת שלו להשתמש בכספו בלי להיות מודר חברתית בעקבות מצבו הכלכלי.
ה-ESRC, המכון למחקר כלכלי חברתי בבריטניה, ערך מחקר בו נתן למשתפים רשימות של סוגי הוצאות שונות והם היו צריכים לדרג מה מתוך הרשימה הוא דבר שאם אדם נמנע ממנו מסיבות כלכליות הוא עני. ליתר דיוק, המחקר אינו משתמש במושגים "עוני" ו"עושר", אלא "חיים בכבוד" - חיים שיש בהם רווחה ויכולת לעצמאות כלכלית מסוימת ללא תלות בחברה ובמדינה. דברים שסימנו יותר מ-50% מהמשתתפים המחקר נכנסו לרשימה, ועורכי המחקר קבעו שאדם שאין לו יכולת ל-3 דברים או יותר מהרשימה אכן אפשר לומר עליו שהוא עני.
המחקר קבע שמשתתפי הניסוי סברו שחיים בכבוד כוללים שני זוגות נעליים שמתאימים לכל מזג אוויר, אפשרות לאכול פירות וירקות טריים כל יום, בשר או תחליף חלבון כל יומיים - ועבור ילד כל יום. בנוסף הם קבעו שחיים בכבוד כוללים יכולת כלכלית לחימום ביתי, שולחן אוכל וכסאות, שולחן כתיבה לילד, וילונות, בגדים מתאימים לעבודה, טיפולי שיניים, שתי ארוחות ביום למבוגר ושלוש לילד, ספרי ילדים וצעצועים למשחק בחוץ ועוד רשימה ארוכה. מעניין לראות שדווקא דברים שנראים לנו בסיסיים כמו טלפון, טלוויזיה ומדיח כלים נשארו בחוץ.
בנוסף, ישנן הוצאות חברתיות שונות שגם כן נבחרו על-ידי יותר מ50% ממשתתפי המחקר כחלק מחיים בכבוד - אפשרות להשתתף באירועים משפחתיים, חתונות והלוויות ולא להימנע מהן כי אין לך כסף להגיע או אפשרות להיעדר מהעבודה. בנוסף נבחרה גם האפשרות לצאת ליום של טיול משפחתי בחוץ אחת לחודש, יכולת לעמוד בהוצאה לא מתוכננת של 500 לירות שטרלינג, אפשרות לחגוג חגים, לחסוך כסף, ללכת לחוג ולצאת לחופשה.
אנו יכולים ללמוד רבות מהמחקר הזה על התפיסה שלנו כחברה על עוני, על יחסיות ועל סדרי עדיפות. אך הדבר המרכזי שאפשר ללמוד מהמחקר הזה, הוא שעוני הוא אינו מספר בבנק או בעיה כלכלית בלבד - הוא מושפע מהבחירות והיכולות כלכליות שלנו, והן בתורן משפיעות על התחושה בה אנו חיים. אני סבורה שאם כחברה ואם כמערכות ממשלתיות נבין נקודה זו, נוכל לקבל החלטות נכונות יותר ולבצע מדיניות ממוקדת יותר אשר תוכל להשפיע באופן משמעותי ולהביא לשיפור מצב העוני בישראל וצמצום הפערים החברתיים.