חברים זוהי העת להכריז על שינוי השמות. את בתי החולים נכנה מכאן ולהבא בתי מבריאים, ולקופות החולים נקרא קופות המבריאים.
ומדוע? כי אין זה משנה מה מביא אותנו למוסדות האלה, מה שמשנה הוא איך אנו מצפים לצאת מהם, ואנו מצפים לצאת מהם בריאים - והם, עם כל הקושי עם כל המגבלות התקציביות, עושים את מלאכתם נאמנה בימים מאתגרים ומורכבים אלה.
גם בתוכם יש יללנים, גם בתוכם יש צווחנים, בואו נתעלם מהם. אנו במערכה אשר הצמרת משלבת בה הרבה שכל, מעט השפעה וקצת קצת מזל. ציבור אשר חלקו משתף פעולה, חלקו לא משתף פעולה, וחלקו מחורר חורים בספינה. רוב המחוררים עושים זאת מסיבות פוליטיות מובהקות, מנצלים את המצב על-מנת להחליף את השלטון, אך החטיבות, הגדודים, הפלוגות, מחלקות, הכיתות, החיילים שבחזית, בבתי המבריאים ובקופות המבריאים, תאווה לעיניים, מלאכים בלבן, מלאכים בירוק, מלאכים בכחול, מלאכים.
זה לא היה ברור כל כך מראש, אמרנו הכל קורס, אמרנו הזקנה במסדרון, אמרנו כולם בורחים לחו"ל, אנחנו עם נודניק, וכחן, אשר יש בו איי אלימות מילולית ואף פיזית. ועם כל אלה, את מערכת הרפואה שלנו לא הצלחנו לקלקל. מערכת הרפואה שלנו מתייצבת לדגל בדום מתוח, עם המזרק ביד. מאה, מאה וחמישים אלף חיסונים ביום, קטן עליהם, פשוט קטן עליהם.
ובואו נדמיין 150 אלף איש. אם נעמיד 150 אלף איש, במרחק של שני מטר אחד מרעהו (על-פי ההנחיות) יהיה התור באורך 300 קילומטר כלומר 3 פעמים המרחק מחיפה לתל אביב, שמעתם? 3 פעמים המרחק מחיפה לתל אביב.
וזוהי ההפגנה האמתית. 300 קילומטר, מפגינים עם מסכות על הפנים, ללא אלימות, בסדר מופתי, מפגינים בעד ולא מפגינים נגד, מבדילים בין הפוליטיקה לכל השאר, מודים על הטוב, ומותחים ביקורת על הפחות טוב.
ובשורה התחתונה, זוהי שעתה היפה של מערכת הבריאות בישראל, של בתי המבריאים, של קופות המבריאים, על-אף כל המקטרגים, על-אף כל היללנים, יש לנו ארץ נהדרת, בבריאות, בביטחון, בחינוך, לא בכל, אך ברוב.
