זהו אינו סוד שמצבם הפדגוגי, הנפשי והחברתי של הילדים ובני הנוער בישראל הורע בשנה האחרונה. הדרך שבה מיושמת הלמידה מרחוק בישראל רחוקה שנות אור ממה שניתן היה באמת לעשות. הסיבה העיקרית היא הכישלון של המערכת במשך שנים רבות ליישם את הטכנולוגיות ולהכין אותן לתקופה כזו. בישראל כמו בישראל שיטת ה"יהיה בסדר" היא תוכנית העבודה, רק שהפעם ממש לא בסדר.
המערכת התארגנה מהיום להיום, למרות שנים של תרגילי פיקוד העורף ללמידה מרחוק, ועוסקת בעיקר בהעברת חומר הלימוד. מערכת החינוך ויתרה במובן מסוים על החינוך והפכה להיות מערכת ללמידה בלבד. מהצד השני נמצאים ההורים שמתקשים בתקופה הזו לנהל את משק הבית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת משאב הזמן. ההורים נדרשים ללא הסכמתם להיות יותר שותפים בהעברת התכנים, לשבת עם הילדים על שיעורי בית ולפקח יותר על הלמידה. לא כולם יכולים לעשות זאת בגלל סיבות שונות וחלק מוציאים עוד ועוד כסף על מורים פרטיים. נראה שכולם מאוד מודאגים מהעברת התכנים ומקצב ההתקדמות בלמידה ושמים בצד את החלק החשוב יותר, החינוך!
מערכת החינוך מסתפקת בהעברת תכנים הנוגעים לערכים, כיבוד האחר, אהבת הארץ ועוד ועוד. ערכים שאולי קל יותר להעביר בלמידה מרחוק דרך שיחות קבוצתיות וקריאה. אבל חינוך הוא לא רק ערכים, חינוך הוא גם, או בעיקר, לימוד של מיומנויות חשובות כמו קשרים חברתיים, עבודה במסגרת, אחריות, עצמאות ודחיית סיפוקים. אין ספק שקשה בתקופה הזו להנחיל את המיומנויות החשובות האלו אבל עם קצת רצון, מאמץ, יצירתיות ושיתוף בין המערכת וההורים אפשר היה לעשות זאת. אבל לכך דרושות תוכניות מסודרות ופחות אסטרטגיית "יהיה בסדר".
הבעיה בתקופה הזו שחלק מהמיומנויות לא רק שלא נלמדות הן אפילו נפגעות באופן קשה. אחת המיומנויות, ואולי החשובה מכולן, היא היכולת לדחות סיפוקים. המיומנות הזו נחקרת כבר שנים רבות בהקשרים רבים אצל מבוגרים ואצל ילדים ובני נוער. המחקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית מקשרים את חוסר היכולת לדחות סיפוקים להעדפת הווה. אנשים שפחות יודעים לדחות סיפוקים מעדיפים יותר את ההווה (ולהפך) גם אם זה מגיע על חשבון העתיד. ההשלכות הן רוחביות וארוכות טווח והמחקרים מצביעים על כך שאנשים שמתקשים לדחות סיפוקים נוטים יותר לעשן, לסבול ממשקל יתר, מתנהלים פחות טוב כלכלית ומצליחים פחות בתחומים רבים כמו למשל לימודים.
אין ספק כי רכישת מיומנות של דחיית סיפוקים היא קריטית כבר מגיל צעיר. מאז התחיל משבר הקורונה היכולת של ילדים ובני נוער לדחות סיפוקים הולכת ופוחתת. את התוצאות אנו רואים למשל בשימוש הגובר אצל בני נוער באלכוהול ובסמים מאז התחיל המשבר.
הירידה ביכולת לדחות סיפוקים קשורה לשינוי בחיי היום יום של הילדים ובני הנוער בחודשים האחרונים. הסיבות העיקריות הן חוסר המסגרת, הירידה בפעילות פנאי אקטיבי כמו ספורט או חוגים, הלמידה הפחות מחייבת בבית הספר והתחושה (שיש גם למבוגרים) שהעתיד כרגע לא ברור ואולי עדיף ליהנות מהרגע. מערכת החינוך וההורים יחדיו יכולים וצריכים לעשות פעולות שבעיקר יוצרות מסגרת, על-מנת לשמר את המיומנות של דחיית סיפוקים גם בתקופת הקורונה. פעולות כמו:
- שמירה על מסגרת שעות ברורה בכל יום כולל שינה, לימודים, ארוחות ועוד.
- חולצת בית הספר גם בלימודים בזום על-מנת ליצור תחושה פסיכולוגית של מסגרת.
- לא לאפשר עודף זמן פנוי על-ידי יצירת תחליפים זמניים לחוגים שאינם מתקיימים וגם שיתוף הילדים בחלק ממטלות הבית.
- הרחבת העיסוק בספורט אצל ילדים ובני נוער יותר מאשר לפני משבר הקורונה. מחקר אותו עשינו בישראל הראה כי לפעילות ספורט אצל ילדים יש השפעה חיובית על היכולת לדחות סיפוקים.
- מתן דמי כיס שבועיים במקום מתן כסף באופן אקראי, דבר שהוכח במחקר כי מלמד לדחות סיפוקים.
גם אם הילדים ילמדו קצת פחות, בסופו של דבר ניתן למצוא פתרונות כיצד להשלים את החומר. הדאגה העיקרית שלנו כהורים וכאזרחים במדינה צריכה להיות פגיעה במיומנויות חשובות שלא ניתן יהיה לשקם בקלות. המחקרים בתחום של דחיית סיפוקים מראים כי זו מיומנות שאנו רוכשים בילדות ומשפיעה על חיינו שנים רבות לאחר מכן. אם לא נקפיד עכשיו על חיזוק היכולת לדחות סיפוקים נרגיש את ההשלכות עוד שנים רבות, הרבה אחרי שהקורונה תהיה היסטוריה רחוקה.
