לובשת בגד הפוך

אני אוהבת שירה נשית. אחרי אלפי שנים של שתיקה ושל ישיבה סבילה מאחורי הפרגוד, להוציא קולות בודדים של נשים שהעזו ובקעו פה ושם, פורץ כיום קולה של האישה במלוא הכוח, התשוקה והרגשות. את שירתה של יערה בן-דוד אין להגדיר כשירה נשית בלבד. אומנם הדמות הנשית בהתגלמויותיה השונות מופיעה בכל ספריה, אבל היא עצמה מעידה (במסה שלה בסוף הספר) שעובדה זו אינה מכניסה את שירתה לקטגוריה של שירה נשית מוצהרת. בכלל, יערה בן דוד נרתעת ממשבצות שיריות למיניהן ומהגדרות המגבילות את טווח מגעיה של השירה. שירתה מכילה את המרובה מבלי לנפץ תקרת זכוכית. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי ואין ספק שהמשורר אינו אלא תבנית נוף חייו וחוויותיו ושיריו הן הביטוי שלהם. בקריאת שיריה של יערה בן דוד אני משוטטת בהלך רוחה ובביטוייה הבאים ממקורות רחבים מאוד של ידע וקריאה, בלא שום צורך בהגדרה עצמית. ואני מרגישה בטוחה שם. זוהי שירה אוניברסלית, הנובעת מעולם תרבותי רחב, שבו מהלכת המשוררת כבשלה, חווה שינויים כאליס של לואיס קרול, ובכוח המרקם הקולאז'י של הלשון היא טווה בטבעיות עולם ייחודי מודע לעצמו, הנע בין האישי לקולקטיבי, בין מציאות לבדיה, בין פשטות למורכבות. היא גם יוצרת חיבורים וצירופי מילים מקוריים משלה: "אֶלְסוֹף", "אוֹשֶׁרְמָוֶת", "עַל בְּלִי מָה", ועוד. יצירתה של יערה בן-דוד היא יריעה מרתקת של מִגוון חוויות רגשיות עמוקות. היא משקפת אינטלקט רגשי, מודעות עצמית גבוהה ופיכחון, קשב אמפתי לאַחֵר ברדיוס הקרוב וגם לזר ולפליט. מצאתי קסם מיוחד בטיול הזה בשיריה. פגשתי מכרים ועולמות אהובים. פגשתי עצב וטרגדיות של דמויות אהובות. גם גלריה ססגונית של דיוקנאות: את אלזה לסקר שילר ואת לורליי, את הנסיך הקטן ואת אליס, דמויות מהאגדות, מהמיתולוגיה, מהשירה וממקומות רחוקים וגם קולאז' מעניין החובק אסוציאציות תרבותיות שמתנקזות לעיתים בשיר אחד - מן המקורות היהודיים ומתרבות העולם. אִמִּי וַאֲהוּבִי עוֹבְרִים בֶּחָרָבָה וְעוֹרְבֵי הַשֶּׁקֶט אַחֲרֵיהֶם. חִיּוּךְ תְּאוֹמִים וּשְׂפָתָם אַהֲבָה בְּאִלְּמוּת צְרוּפָה מִסִּיגִים. אִמִּי וַאֲהוּבִי בַּמַרְאוֹת הַכְּפוּלוֹת, גְּדֵלִים וּמִתְקַטְּנִים אוֹסְפִִים וְנֶאֱסָפִים. רוּחַ מִשְׁתַּנָּה פּוֹרַעַת חוֹב קוֹרַעַת קֶרַע בִּמְלַוֶּה מַלְכָּה (עמ' 190) ובכלל, אליס של לואיס קרול שלובה ברבים משיריה עם דמויות נוספות ואני אוהבת את זה. כי אין ספק שאליס מביאה קסם לחיינו. כמו שינויי הממדים מגדול לקטן ולהפך, כמו החיוך הנעלם של חתול צ'ישר: שְׂרִיטַת חָתוּל הִפְרִידָהּ בֵּין אֶלְזֶה לְבֵין הַחִיּוּךְ הַנֶּעֱלָם עַל הָעוֹלָם. נִבָּט מֵעֵינֵי Mein Blaues Klavier. הַאִם כָּךְ נִרְקָמִים חַיִּים מִיֵּין הָאַיִן? אֵין טַעַם לִשְׁאֹל. מִמֵּילָא הַכֹּל מִתְאַדֶּה עִם הַמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה ("דלת מסתובבת", עמ' 158) בספר מגוון רחב של נושאים ודמויות, שהבולטת בהן היא דמות האם בחייה ובמותה. מרגש במיוחד מחזור השירים לאם במותה, שירים צובטים. האם המכילה ברחמה, בליבה, ובלכתה נותרת הבת עירום ועריה מאהבה: רֶחֶם אִמִּי הָיָה בֵּיתִי הָרִאשׁוֹן. רַק עַכְשָׁו יָצָאתִי מִמֶּנּוּ בְּפֶרֶשׁ וּצְוָחָה, עֵירֹם וְעֶרְיָה מֵאַהֲבָה. (עמ' 178) את כל שירי האֵם הייתי רוצה להביא פה. אבל הנה עוד שיר שמאוד נגע בי: שְׁנוֹת חַיֶּיהָ שֶׁל אִמִּי דָּאוּ מֵעַל שְׁנוֹת חַיֵּי אָבִי, נָסְקוּ וְנָחֲתוּ מֵעָלַי כְּאִלּוּ הָיִיתִי גֶּשֶׁר. שִׁיר עֶרֶשׂ יַלְדוּת בִּתְעָלַת הַגָּרוֹן נִקְוֶה לְמָקוֹם אֶחָד. נָגַסְתִּי תַּפּוּחַ אָדֹם. הָרִיתִי שִׁיר סָהוּר מִבְּדִידוּת הַמִּדְבָּר. (עמ' 178) נושא אחר בספר רחב ההיקף הזה הוא מסעות. בהשראת אחד מהם נכתב המחזור "רישומים יפניים - מסע". הנה אחד מרגעי הקסם במחזור השירים הזה: קַדָּה עֲמֻקּוֹת לִפְנֵי הֲכָנַת הַתֵּה. מָה שָׁרָה גֵישָׁה לִיאַן טַנְג לִטְסוּנְג טוּ מָה צֶבַע שְׁתִיקָתָהּ, קַו חִיּוּכוֹ - (עמ' 193) ומתוך הפרק האחרון "שירים חדשים" - קטע מן השיר הנפלא שנגע בי מאוד עם המקצב המיוחד שבו, בעושר המילים ובבקשה שבו - "אָנוֹמַליוֹת": קָרוֹב לְמִתְקַן הַגַּרְעִין שׁוֹתָה פוֹקוֹשִׁימָה אֶת הַגַּלִּים שֶׁל עַצְמָהּ, מַצְּמִיחָה פִּרְחֵי חִנָּנִית מְעֻוָּתִים. עִיר מְצֻלֶּקֶת פַּחַד אָנוֹמַלְיָה יְרֻקַּת עַלְוָה, עָנָן שָׁחֹר, עֲנָנָה צְחוֹרָה, פַּרְפַּר זָהֹב. בּוֹדֵד וּבְדוּדָהּ. הוֹ, אַל תִּגְּעוּ בָּאָנוֹמַלְיָה. דְּבָרִים קוֹרִים אַחֶרֶת. אַל תִּגְּעוּ בָּהּ. שֶׁלֹּא יוּפַר הָאִזּוּן שֶׁל הָעוֹלָם הַמֻּנָּח עַל בְּלִי מָה, שֶׁלֹּא יִמְעַד בְּרַעַשׁ מִסִּבּוּבֵי הָאֵינְסוֹף שֶׁלּוֹ (עמ' 160). יערה בן דד היא משוררת אמיצה מאוד עם עמדות שיריות ברורות שהתגבשו אצלה במהלך השנים. ביצירתיות מופלאה ואינטליגנטית היא מהלכת בין המילים, בין דמיון למציאות, בין העבר להווה בממד האישי ובממד הכלל אנושי. בביטחה ובמיומנות היא אורגת מכלול שלם של חיים בשירים יפים ועמוקים, מרחיבי דעת ומבט, שהם חוויה עבור הקורא. והאומץ הגדול ביותר בעיני הוא עצם כתיבת אחרית הדבר שלה - "אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה", שהיא מסה ביוגרפית ופואטית ייחודית, אלומת אור על יצירתה. המסה הזאת מומלצת לא פחות משירי הספר. וזה יפה ומעשיר כמו שיחה מרתקת הלוקחת אותנו ללא הצטנעות וללא התנצלות לעולמה היצירתי, מפרשת עצמה, מסבירה ומשתפת. רעיון נפלא. כך למשל תשובתה של יערה בן-דוד לשאלה הנפוצה מה מניע משורר לכתוב: "שירה נותנת תוקף לקיומי, גם כאשר הַסָּפֵק זוקף גַּבָּה..." (עמ' 201) והנה קטע קצרצר מתוך המסה המרתקת על מהות השירה: "שירה מושכת להתחבר לנשימותיה ולאסוציאציות שלה, ויעודה לב הקורא. לא מעבר לכך. ובכל זאת, היא יכולה להיות גם נקודה ארכימדית חשובה. היא אמצעי של הֲכָלָה, של חיבור ושמירה על איזון עדין בקיום האנושי: בין רגש לרציו, בין שפיות לטירוף. היא לוכדת רגעים של אושר ועונג, וגם רגעים של החמצה וחרדה. היא יכולה לטלטל ולהיות פֶּה לתחושות של אחרים, וגם להיות מפלט של נחמה מאוזלת יד ומהתמודדות סיזיפית עם החיים" (עמ' 201). איזה יופי! איזה מבט כּוּלִי ומֵכִיל! על שם הספר "לובשת בגד הפוך" כותבת יערה בן-דוד: "שם הספר נשלף מאחד משירַי מתוך תחושה שהוא ראי לתכניו ולאופן ביטוים... לבישת בגד הפוך משמעה גם התרסה נגד המקובל ברוחה של אליס בארץ הפלאות" (עמ' 201). הקולאז' על העטיפה הוא מעשה ידי המשוררת שהיא גם אמנית היוצרת קולאז'ים על-ידי הדבקות של גזירי תמונות בהקשרים חדשים. טכניקת הקולאז' מחלחלת גם לשירים, כפי שניתן לראות למשל בשיר היפה "זינגר- קולאז'", בעיקר בבית האחרון: מֶה הָיָה לְקוֹלָהּ שֶׁל זִינְגֶּר אַחֲרֵי שֶׁעָצְרָה לְתָמִיד. כְּבָר שָׁנִים הִיא מְכֻסָּה בְּמַפָּה, מִשְׁטָח מוֹעִיל עָלָיו מְנִיחָה הַנְּפָּאלִית שֶׁל אִמִּי אֶת הַלֶּפְּטוֹפּ בּוֹ קְלוּעִים גַּעְגּוּעֶיהָ וְאֶת שְׂכַר עֲמָלָה. מַה שֶׁגָּזְרָה דּוֹדָתִי וְתָפְרָה וְהִנִּיחָה בָּאָרוֹן הָיָה לְסִפּוּרֵי בַּדִּים אוֹתָם אֲנִי גּוֹזֶרֶת עַכְשָׁו וּמַדְבִּיקָה, וּבוֹרֵאת מֵהֶם עוֹלָם (עמ' 132). הנה איך שיר שהתחיל בזיכרון ילדות רחוק מגלה לנו בסופו טפח מבית היוצר של המשוררת - וכל זה בשיר נפלא אחד!