בין כל הבעיות של סבב בחירות רביעי, של סגר שלישי, אני יושב וכותב שוב על החינוך הממלכתי דתי. אותו חינוך שהיה הזרם המרכזי של הציבור הדתי-לאומי של עד לפני עשרים שנה. הציבור המסורתי שרובו מזרחי, של כיפה סרוגה של בית כנסת ואנציקלופדיה אביב בבית. חינוך מרכזי בעיירות הפיתוח שצריך היום לבחור. אין אפשרות להיות בין קודש לחול. עכשיו חייב לבחור אם ללכת ולהיות תורני יותר או להיות חילוני. אין יותר כיתות מעורבות בנים ובנות תחת הכותרת "דתי", ואין יותר מורים ומורות "רגילים". רמ"ים של ישיבות הגיעו גם לתוך בתי הספר הממ"ד, ונדמה לי שמה שנשאר מהחינוך הממלכתי דתי של פעם, זה בעיקר שמות ומבנים ישנים.
מפעם לפעם בניסיון להחיות את השממה מביאים מנהל או מנהל שעם כל אהדתי והערכתי הרבה לפועלם, הערכה אמתית בלי טיפת ציניות, מגיעים ממקום אחד - מהמקום ההוא היותר תורני-חרדי, ופחות מהמקום הממלכתי דתי. אני שומע מפעם לפעם דרשות רבנים. אני קטן מכדי להעיר משהו על תוכן הדרשות, על המקורות ועל הידע של מי מהדורשים. דבר אחד אני כן מזהה. את חוסר ההערכה של רבנים חרדים כלפי רבני הציונות הדתית. "אנשים שנהיו רבנים כי עשו צבא? אמר מישהו, והשני הוסיף "רבנים של ישיבות הסדר השם ירחם". אני לא שומע דברים ברוח זו בצד השני. בצד של רבני המגזר הדתי לאומי. אני תמה מדוע צריך לומר בכלל דברים כאלו.
משיעור של שעה שאפשר ללמוד ממנו שיעור מאלף נחקק אצלי בעיקר תחילתו של השיעור, בעוד אמירה מלגלגת על הרצל, על הרב הזה ועל תיכון דתי אחר. חכמים היזהרו בדברכם. מצווה עד כדי חובה.
סיפור על קבלת האחר מזכיר לי סיפור ישן. בבית הכנסת בו התפללתי פעם, היו הרבה קופצים בראש. נערים וצעירים כמוני שביקשו להיות החזנים ובעלי התפילה. בחזנות של שישי בערב או שבת בבוקר ולהבדיל חזנות ימים נוראים, הרשימה הייתה צפופה ותנאי הקבלה היו די קשים. הנה למשל, כשהייתי לפני גיל בר מצווה ביקשו שאמתין לאחרי הבר מצווה. אחרי בר המצווה ביקשו שאמתין לגיל שמונה עשרה. כשהגעתי לשם ביקשו שאמתין עד אחרי הצבא (במגזר שלי צבא היה בסדר. במגזרים אחרים ייתכן שזה היה השלב שבו היו זורקים אותי החוצה).
לאחר השירות הצבאי ביקשו שאהיה נשוי, סיפור של עשר שנים המתנה. ואז ביקשו שאהיה אבא. אחרי לידת הבכורה ביקשו שאהיה אבא לבן ובת (זכר ונקבה הטעימו), ואחרי ארבע בנות אני מבין שכבר כדאי לי לוותר. בכל מקרה בעוד שברשימת החזנות הרשימה הייתה די צפופה הרי שבקריאת התורה המצב היה יותר פשוט. לא כולם מכירים את קריאת התורה בעל פה, ולא לכולם יש זמן להכין את קריאת התורה. בגדול, מי שלא עשה זאת מילדות אין לו כמעט תקנה.
לדתיים שבינינו, נסו להיזכר מתי ביקרתם לאחרונה ביום שבת במלון ולא נתקלתם בשאלה מי יקרא בתורה. בהפטרה למשל, תמיד יש מי שייזכר שיש לו אזכרה באותה שבוע אבל בקריאת התורה - דממה. שקט. ואם מישהו מתנדב, גם תנאי מראש של "בלי תיקונים, בלי טעמים" עובר בהסכמה. ולא פשוט לקבל תנאי כזה של "בלי לתקן" בקהל שמחציתו עסוק בלחפש את הטעות לבעל הקורא ומחציתו עסוק בלתקן את המתקנים. אני לצערי לא זכיתי להיות מאלו שמכירים הכל, ולכן בפרשיות שאותן כן הכרתי היה לי חשוב להגיע ולקרוא. בכל זאת הזדמנות.
בכל מקרה באחת מהשבתות אליהן הגעתי לקרוא בתורה, הגיע עימי בעל תורה מובהק מה"כולל". מי שהיה גר כאן פעם ועבר לעיר הגדולה. איש תורה מובהק שזמן קצר אף זכיתי ללמוד אצלו, ואני באמת עפר לידו. הביא אותו מי שהיה ידוע כמארגן ביקורי אברכים בבתי כנסיות, בדיוק כשאני אמור לקרוא בתורה, וביקש ממני לזוז הצידה ולתת לו לקרוא. עכשיו בגדול עם כל הצער שבדבר, לא הייתה לי בעיה, רק שהייתי שמח לדעת על זה קצת מראש. בכל זאת הכנתי והתארגנתי. וויתרתי. לא היה ספק. שלא נכשל בביזוי תלמיד חכם. מה גם שהוא לא קשור לסיפור הזה בכלל.
כמה דקות לאחר מכן נגש אליי ה"אמרגן" וביקש את מחילתי בדיעבד. דתיים יודעים מה פירוש המילה "מחילה" ובעיקר מה מגיע במשפט אחריה שזה בדיוק ההפך. "אתה צריך להבין" הסביר לי. "צריך לשמוע את כולם. לא יזיק לנו מידי פעם לשמוע קריאה של אחרים בנוסח אחר". "לא רק אתה צריך להישמע כאן". פסק. דבריו עשו עלי רושם ואפילו די הסכמתי איתו. "אתה צודק" עניתי. "צריך לשמוע את כל הגוונים ואת כל העדות. בשבוע הבא אני ואתה נלך אל "הכולל" ואני אקרא להם בתורה. ככה ישמעו גם הם קריאה שונה משלהם". האמרגן לא התבלבל וחתך "עד כאן". סגר את הספר והפטיר "יש גבול". אני מצידי מחכה עד היום להזמנה שלו לקרוא איפשהו.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנוכחתי לדעת שמשום מה בניהול בתי ספר ממלכתיים דתיים אין בעיה להביא מנהל מהמגזר התורני חרדי או החב"די, אבל מתי מישהו מהממלכתי דתי ילך לנהל מוסד של התורני או של שלהבת או חב"ד. נדמה לי שזו אותה תשובה שקיבלתי אז. עד כאן. יש גבול.
