בימים אלו שבין בחירות לקורונה, בין סגרים לחיסונים, יש נטייה טבעית לעסוק פחות בבעיות שבשגרה. אך הבעיות שבשגרה אינן נעלמות, אינן מתגמדות, ולעיתים הן אף מחמירות. גם בתקופות שגרתיות, ניתן לקרוא מדי יום במבזקי החדשות הכתובות על מעצר של מורה, הורה או נער בשל חשד לפגיעה מינית בנערות, בנשים או בילדות (וכמובן גם להפך, באחוזים פחותים). אך הנושא יעלה לכותרות ראשיות רק אם תהיה בפרסום "תועלת תקשורתית", אם מעורב במקרה ידוען או שמדובר על מקרה אונס קבוצתי, הנראה כפשע "מזעזע" יותר.
בתקופה זו, השהיה הארוכה בבית, הלחץ שמועצם מחוסר התעסוקה, הפחד מהעתיד ועוד גורמים סטרסוגניים, מקצינים אינטראקציות בין הנמצאים תחת קורת גג אחת. במקרה בו היחסים בעייתיים מלכתחילה, זהו פתח לאסון. בנוסף, בני הנוער והילדים הנמצאים בבית אינם נחשפים למורים, למדריכים, לחברים, לשכנים או לאנשים אחרים שיכולים לזהות את מצוקתם.
לא רבות מנפגעות התקיפה המינית מגיעות לשלב של הגשת תלונה. לא כל תלונה מבשילה לכתב אישום, ורבים מתיקי עבירות המין נסגרים. ממחקר שנעשה לפני מספר שנים עולה כי הסיבות העיקריות לאי הגשת תלונה על תקיפה הן פחד מהתוקף, שהוא פעמים רבות אדם קרוב ומוכר לקורבן (כ-20%), חשש מחשיפה (כ-20%) וחשש מהליך התלונה והחקירה (כ-15%). התבוננות על התנהלות המערכת המשפטית מראה כי החשש מהליך החקירה אינו מנותק מהמציאות. אנו שומעים לא פעם על פרקליטים המאשימים את הקורבן בהבאת התקיפה על עצמה בהתנהגותה, על פרקליטים ששואלים קורבנות תקיפה צעירות שאלות בוטות ופוגעניות במטרה "למוטט את העדה", וכן על סברת שופט אחד כי "יש בנות שנהנות מהאונס". גם כאשר תלונה מבשילה לכתב אישום ואף להרשעת התוקף, ניתן לשמוע טענות להקלת העונש משום שהתוקף "ללא עבר פלילי", "בן טובים", "קצין מצטיין", "אדם שתרם רבות לחברה" ועוד טיעונים שאינם רלוונטיים למעשה.
בשנים האחרונות נעשו צעדים להקל על מתלוננות. לדוגמה, יש השתדלות להקצות חוקרת לשיחה עם האישה הנפגעת, נבחנת הרלוונטיות של חומר החקירה טרם חשיפתו לעיני הנאשם, החומר לא כולל תלונות קודמות על תקיפה מינית שהגישה המתלוננת ועוד. אך עדיין הרתיעה מהליך החקירה שמהווה מעין "אונס שני" היא גדולה. ב-2017 הוגש לח"כים מיכל רוזין ומוטי יוגב, מסמך שסקר את ההכשרות הייעודיות שעוברים בעלי תפקידים העובדים עם נפגעות תקיפה מינית: גורמי רווחה, עובדי חינוך, עובדי בריאות, שוטרים, פרקליטים ושופטים.
מהמסמך עולה כי בישראל אין חקיקה המחייבת הכשרה ייעודית לבעלי תפקידים אלו, וסביר שנפגעת תקיפה מינית תפגוש גם בעלי תפקידים שאינם עוסקים בכך באופן ייעודי, העלולים לגרום שלא במודע לנזק נוסף. כמו-כן, נושא הפגיעות המיניות אינו זוכה להתייחסות נפרדת אלא נכלל בתחום רחב יותר כמו אלימות במשפחה או אלימות כלפי נשים, דבר המקשה על זיהוי מדויק של צרכי ההדרכה הדרושה והיקפה. בנוסף, מרבית עובדי הרווחה המוכשרים לטיפול בתקיפה מינית עובדים עם ילדים ונוער, דבר המצמצם את המענה לאוכלוסיות אחרות.
אכן, נעשתה כברת דרך לא קטנה בניסיון להקל על הנפגעות, אך הדרך עוד ארוכה, ויש עוד מקום לשיפור. לדעתי, המפתח לכך טמון בהדרכה של בעלי התפקידים השונים. הדרכה שתיתן בידיהם כלים לזיהוי סימנים מחשידים לפגיעה, להקשבה, להכלה ולחוסר שיפוטיות, שתיתן לנפגעות מקום להתלונן. כך אולי נצליח להפוך את המערכת למחויבת לקורבנות, בה לאורך כל ההליך הפסיכולוגי, הפיזי והמשפטי הטיפול בנפגעות נעשה על-ידי אנשים שהוכשרו לכך. מערכת שבה החיבוק והעמידה לצד הנפגעת אינם רק תיאוריה אלא גם מעשה.
