הקורונה המשוגעת הזאת גרמה לי לקנן בבית וכל תמונות חיי עוברות לנגד עיני כמו בסרט, מבלי שארצה. עד הקורונה, חשבתי לתומי שיש דברים שנעלתי על מנעול ובריח בתוך לבי. תמיד חייתי את החיים כמו במרוץ עכברים, בצעירותי וגם בגיל מתקדם. אלף ואחד עיסוקים מצאתי לי. עם המשפחה והחברים, במועדון ובחוגים, ובכל מה שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. העיקר לא לשקוע במחשבות מעיקות ובזיכרונות שצובטים את הלב.
אבל הקורונה המשוגעת הזאת הפכה אותי בעל כורחי לזקנה. חסל סדר חוגים ופעילויות תרבות ומפגשים עם חברים. זה רק אני והקירות והזיכרונות.
שעות על שעות אני צופה בטלוויזיה וכואבת עם כל האזרחים שאיבדו את פרנסתם, שאין להם פת לחם להביא הביתה. רגע, מה קורה לי? אני בכלל לא רגשנית, אף פעם לא הייתי. תמיד רציונאלית והמוח אנליטי ועובד שעות נוספות. אפילו בגילי המופלג אני מנהלת את חיי ביד רמה ונזהרת שלא לגלוש לרגשנות. ככה חינכו אותי, להסתיר רגשות. להפגין תמיד שליטה במצב ולהעלים מצוקות נפשיות. תמיד מחקתי את הרגשות, הדחקתי אותם בתוך לבי וכיסיתי בהמון חול. אבל עכשיו אני דומעת, והדמעות זולגות מעצמן...
פתאום אני הילדה הקטנה ביפו בשנות השלושים, בדירה הפצפונת עם ההורים המובטלים שלי, משפחה יהודית יחידה בין משפחות ערביות. מסביב זוהמה ולכלוך, הביוב זורם ברחובות ומדיף ריח רע. ילדים קטנים, חצי ערומים וזבי חוטם מתגוללים ברחוב והמראה כולו אומר עזובה והזנחה. אני ילדה קטנה, אולי בת 3 או 4, ואין אוכל בבית ואין עבודה.
את תחושת הרעב של הילדה הקטנה אף פעם לא אשכח, גם לא את מראה פניהם של הורי שלא נמצא להם יום עבודה והם עומדים מולי בידיים ריקות, ובעיניה של אימא עולות דמעות. ורק ממקום אחד באה לנו ההצלה. מהשכנים הערבים שלנו שלא נתנו לנו ליפול. כל פעם שכנה אחרת הגיעה עם סיר, אחרת הגיעה עם לחם או מאכל אחר שבישלה, וכך שברנו את הרעב.
לא אשכח את מוכר הירקות הערבי בעגלה. ...אני שוב פעם דומעת. מה קורה לי? איזה כאב... אין לכם מושג... והאיש הטוב הזה שידע את מצוקתנו, נתן לנו כל כמה ימים סל שלם של ירקות ופירות, מכל הסוגים והמינים. ואמר לאמא כך, במלים האלו - 'כשיהיה לך גברת הלפרין, תשלמי'... וזה נמשך חודשים ארוכים...
והיום, כשאני שומעת את כל קריאות השנאה וההסתה כנגד הערבים, אני רוצה לקום ולצעוק שיש ביניהם אנשים טובים. אנשים עם לב ונשמה שאין להרבה יהודים. שהם הצילו אותנו מרעב, ונדיבות לב כמו שהייתה שם, ביפו, לא פגשתי מאז בשום מקום.
