ההסתערות על הקפיטול בוושינגטון ב-6 בינואר 2021 תכנס להיסטוריה האמריקנית כיום הקלון Day of Infamy, בלשונו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לאחר התקפת היפנים בפרל הרבור, בדצמבר 1941. ככל שחולפים הימים מסתבר כי מדובר היה בהתקפה מזויינת שפסע היה בינה לבין לכידת מחוקקים ואולי אף רציחתם. ארנולד שוורצנגר השווה את אירועי הדמים לליל הבדולח הנאצי. אני סבור כי זה דמה יותר לפריצה לבסטיליה הצרפתית. כאז כן עתה מדובר היה בהתקפה על סמל שלטוני - הפעם, עליון - שאין דרך אחרת אלא להגדירה כמרידה, ובמקרה הקודם כראשיתה של מהפכה. אלא שהמדהים במקרה העכשווי היא העובדה כי מי שיזם ודחף להתקפה היה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב, מעשה תוקפנות חסר תקדים במדינה כלשהי בעולם המערבי הנאור.
דונלד טראמפ סיים את נשיאותו בחרפה ובבושת פנים. הרבה עבודה תהיה לממשלו של ג'ו ביידן בבואו לתקן את הנזקים שגרם האיש, שמימיו הראשונים בבית הלבן הוכיח כי באישיותו ובהתנהלותו לא התאים למשרתו הרמה, שמעולם לא הודה בטעויותיו ובהפסדיו ששיאם היה אי-ההכרה בהפסדו בבחירות לנשיאות. במסגרת חשבון הנפש הלאומי שהאמריקנים יאלצו לערוך בעתיד, אחת הסוגיות המרכזיות על סדר היום טוב שתהיה כיצד מונעים מאדם עם תכונות הרסניות כשלו להיבחר למשרה פדרלית בכלל ולנשיאות בפרט.
ואולם, את חשבון הנפש העמוק ביותר חייבת לערוך המפלגה הרפובליקנית אשר בחרה בטראמפ למרות שהכירה את הרקע שלו ומעלליו, ואפשרה לו להשתלט עליה בלא מאבק ולהניח לו לעשות בה כרצונו בכל תקופת נשיאותו. העובדה כי למעלה מ-100 רפובליקנים בבית הנבחרים ושבעה סנטורים הצביעו נגד אישור בחירתו של ביידן לנשיא גם מיד לאחר שהפורעים סולקו מבנייני הקונגרס, היא ההוכחה לאות קין שטראמפ הטביע על מצחה של המפלגה. ואם להחמיר את ההבחנה, בימים שחלפו מאז התעורר חשד כי היו מחוקקים בין כתלי הקונגרס שסייעו לפורעים המסתערים. אם אכן כך יסתבר, הרי שמדובר במעשה חתרני חמור ביותר שיצריך טיהור שורות נרחב בין שורות הרפובליקנים.
ההיסטוריה חוזרת במהופך ההסתערות הנוכחית של אמריקנים על סמלי השלטון של מדינתם איננה הראשונה בתולדות אמריקה. זה קרה כבר לפני 160 שנים כאשר דמוקרטים מהדרום החליטו לפרוש מהברית כי לא הסכימו לבחירתו של הרפובליקני אברהם לינקולן. כאז גם היום היו שתי גישות מתחרות על נשמתה של האומה: בדרום, חברי כת קטנה של בני המעמד העשיר האמינו כי הם צריכים להוביל את החברה וכי לדידם פירושה של הדמוקרטיה שהמצביעים צריכים לבחור איזה סוג של מנהיגים ישלטו בהם. מבחינתם, החברה התנהלה בדרך הטובה ביותר כאשר שלטו בהם מנהיגים טבעיים, אמידים, בעלי הדעה וההשכלה ובעלי הקשרים הנכונים. כאשר ב-1860 מנהיגי הדמוקרטים דרשו שהממשל המרכזי יתמוך בהתפשטות העבדות לכוון מערב היבשת היו אלה הרפובליקנים שהתנגדו. עמדתם הייתה כי שיטת העבדות בה מיעוט של עשירים שולט בממשלה ומחזיק בידיו את מקורות הייצור עלולה לחנוק את החופש שבעיסוק.
הדמוקרטים מהדרום סיפרו למצביעים כי הרפובליקנים מעוניינים במלחמה גזעית. כדי לנצח בבחירות הם השתיקו מתנגדים ומנעו מהם להצביע. אבל לאחר שהפסידו, מנהיגיהם בדרום החליטו לנתק את מדינותיהם מהברית ולהכריז מלחמה על הממשלה בוושינגטון. את עקרונות הדמוקרטיה האמריקנית השליכו לפח ברצותם לבנות אומה חדשה בצלמם ודמותם. כאשר הרפובליקנים בימינו נהו אחרי סירובו ההזוי של טראמפ להכיר בהפסדו לביידן, הם לכאורה ביקשו לשמר את מנהיגותו על המדינה בניגוד לסדרי שלטון חוקיים, בדומה למה שעשו הפורשים דאז.
אם טראמפ ייעלם מהעין הציבורית, בין אם מרצונו ובין אם יבשילו כתבי אישום מהחקירות שהתנהלו ויתנהלו נגדו בעסקיו ואולי כנשיא, סביר כי הצל שהטיל על המפלגה הרפובליקנית יתפוגג והיא תצא לאוויר החופשי כפי שקרה למפלגה הדמוקרטית בעשורים שאחרי מלחמת האזרחים. היה ולא, הרפובליקנים עלולים לגלוש למאבקים פנימיים קשים על אופיה ודרכה של המפלגה.
באופן תמוה וחסר תקדים, טראמפ הוא הנשיא הראשון אשר נרשם לבחירה חוזרת כבר ביום השבעתו ב-2017, עובדה שאפשרה לו לקיים את האספות ההמוניות ולהמשיך לגייס כספים לאורך ארבע שנותיו בבית הלבן, ולמעשה לשלוט על הקופה המפלגתית. מאז הפסדו בבחירות הוא המשיך במופעיו ולגייס מתורמים שכמוהו האמינו כי הבחירות זויפו. לכן אפשר להבין, אולי, את התמיכה בו מצד אותם חברי קונגרס רפובליקנים אשר הסכימו להיות נאמנים לו בין אם חשבו על בסיסי המצביעים שלו - שרק חלקם הקטן בא לביטוי כואב בהתנפלות על הקונגרס - כשמעיניהם מכוונים להיבחר בעתיד, ובין תקוותיהם להיעזר במקורות הכספיים שהוא גייס. כלומר, בשני המקרים אותם מחוקקים היו מוכנים לוותר על שבועתם למדינה כדי לתמוך בו משיקולים אנוכיים גרידא.
סכנת הפילוג לא יהיה זה מופרך לטעון כי נשיאותו של דונלד טראמפ הייתה תאונה היסטורית. כאשר נבחר ב-2016 הוא זכה בכ-46% מכלל המצביעים - רק שלושה נשיאים במאה העשרים נבחרו לכהונתם הראשונה בשיעור נמוך יותר וזאת כי התמודדו מול שני יריבים ולא אחד כמוהו, כמקובל. הוא גם הנשיא היחיד בעידן המודרני שבכל שנות נשיאותו התמיכה הציבורית בו לא עלתה על 50%. נשיאותו הצטיינה בשחיתות שלטונית ונפוטיזם, בשבירת מוסכמות של שלטון חוקתי וסדרי ממשל תקינים, חנינות נשיאותיות למקורבים, העמקת השסעים הבין גזעיים ועידוד קיצונות מסוכנת ביחס למיעוטים ולמהגרים.
גם מבחינת פוליטית התנהלותו הביאה על הרפובליקנים הפסדים: בבחירות האמצע ב-2018 הם הובסו בבית הנבחרים וכך בשני בתי הקונגרס ב-2020 לצד התבוסה לנשיאות. בנסיבות אלו האפשרות שהמפלגה הרפובליקנית תתדרדר לפילוג איננה הערכה לא מציאותית אם וכאשר הזרם הליברלי, שלא נפל ברשתו של טראמפ, ירצה להיפרד מכל מה שהותיר אחריו ומנגד תומכיו ייאבקו בהם, במיוחד אם הוא לא יישאר פסיבי ברקע.
אלה וגם אלה זוכרים מן הסתם את הרקע להקמת מפלגתם. במאה ה-19 כללה הזירה הפוליטית האמריקנית את המפלגה הדמוקרטית ומפלגת הוויגים. בראשית שנות ה-50 זו נקלעה לוויכוח אידיאולוגי קשה: כיצד לנהוג בסוגיית העבדות. הוויגים בצפון התנגדו לה, בדומה לעמיתיהם הדמוקרטים, לעומת אלה שבדרום. הוויכוח הזה קרע את המפלגה והוליד ממנה את המפלגה הרפובליקנית הליברלית שנשיאה הראשון היה אברהם לינקולן, בעצמו וויג.
בארבע השנים האחרונות האידיאולוגיה השלטת הייתה הדרך הקיצונית של דונלד טראמפ שבבחירות זכתה במפתיע לתמיכה יחסית רחבה. ביום שלאחר עזיבתו את הבית הלבן על הרפובליקנים יהיה להחליט אם להמשיך בדרכו בצורה כזו או אחרת או למחוק אותה לחלוטין. הבחירה בראשונה עלולה להוביל, כאמור, לפילוג ואולי אף לפירוק המפלגה כי כמו העבדות בשעתה, משנתו של טראמפ מנוגדת ביסודה לטבע האנושי של האמריקני מן השורה המקדש את השיטה הדמוקרטית וערכיה על פני רודנות ודיכוי הפרט.
