הפרקליטיות החליטה להאשים את אריה שיף, בהמתה בקלות דעת, על שירה באדם שניסה לגנוב את רכבו. בואו אבל נסתכל על המקרה הטראגי הזה, של אדם שומר חוק (ואיש חוק בעצמו) קשיש חסר ישע, שהיה נתון למכת גניבות חוזרות ונשנות של רכבו, בעיניים בוחנות. בצורה אובייקטיבית וקרה: מה בעצם כתב האישום הזה אומר לנו?
אני טוען שיש פה אלמנט מרכזי, שכל כך מרבים להשתמש בו במשפט: אינטרס הציבור. פסק הדין הזה מדבר ויקבע הרבה לגבי העתיד שלנו. הוא בעצם פוסק לטובת גנב רכב, במקרה הספציפי הזה, שלא שעה לצעקות האזהרה וגם כשבעל הרכב ניצב מולו, לא ברח, אלא ניסה לסיים את מלאכתו: גניבת הרכב. פסק הדין הזה, אומר לנו, שיש לגנב הרכב זכות לגנוב. הוא אמור להיות עוד מקרה של גניבת רכב ואסור להפריע להליך הגנבה, שהחוק רואה בו פה, מעשה לגיטימי.
כלומר, אסור לפעול בצורה אגרסיבית, כנגד גנבים, אלא לבוא אליהם בצורה יפה ומכבדת ולתת להם את כל הכבוד הראוי... בקיצור אל לנו לקטע את שרשרת הגינבות, ואם במקרה שהגניבה הזאת, שהייתה אחת מני רבים, לא מצליחה והגנב נורה ונענש, עלינו לפסוק פסק דין, שיורה לנפגעי הגניבה לעתיד, לנהוג בכבוד הראוי בגנבים. בעצם פסק הדין הזה, ישפיע על עתיד היחס שלנו בעתיד, לכל נושא הגניבות. כמו שאומרים: ההצגה חייבת להימשך, שרשרות הגניבות, בכל הענפים ובכל מקום, חייבות להמשיך וראוי שכל הנפגעים ילמדו לקח ולא יקטעו אותה!
בית המשפט אסר שוב את הקרנת הסרט "ג'נין, ג'נין", על מבצע חומת מגן, שהתקיים בעיצומה של אנתיפאדת 2000. הסרט טוען שצבא ישראל, שפעל במבצע, חטא בפשעי מלחמה והיה בעצם צבא של רוצחים. לדור הצעיר, הדבר עלול להיראות פגיעה בחופש הביטוי ואפילו דיקטטורה ודיכוי. אבל מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם.
כשהגעתי לארץ, בגיל 10, ראיתי את הפלשתינים כקורבנות של הישראלים, השולטים בהם. לא הבנתי את הטעם לנהוג בהם בצורה קשה ותמיד תמכתי בהם, כמי שחלשים ומקופחים. רק עם השנים, הבנתי שהמצב שנוצר, היה תוצאה מן הכרח מגונה, של רצונם של הפלשתינים לנקוט בטרור נגדנו, בעידודם של כל מדינת ערב שמסביב.
עוד פחות התחברתי ל"פלשתיני המסכן", עם גלי האנתיפאדה האלימים ולבסוף, כמו רוב עם ישראל, ערפאת צמא הדם, שטבח בנו בלי הפסק, שינה לגמרי את דעותי. מתוך מציאות זאת, שבה הפלשתינים, שאנו ניסינו להגיע אתם להסדר שלום, החליטו שהם רוצים את כל הקופה ולא מוכנים לוותר על דבר, צמחה האנתיפאדה הרצחנית ובעקבותיה, בלית בררה, הצעדים הדרסטיים שצה"ל נקט נגדם בשטחים.
לבסוף, ישראל יצאה למבצע חומת מגן, אחרי שראש הממשלה אהוד ברק, ניסה אינספור פעמים להתעלם מהטרור שלהם ולנסות להגיע להסדר שלום. היה זה בעיצומה של מגמה של החלשות ההרתעה הישראלית, כשכולם היו כבר מיואשים וגם, בד-בבד, איבדנו את אהדת העולם, בפעולות ההגנה, ההכרחיות שנקטנו. בעצם כל העולם היה נגדנו...
הפלשתינים, בלהיטות רצחנית נוראית, התבצרו ונקטו עוד ועוד פעולות טרור. באותה תקופה, נפוצה התמונה של התינוק הפלשתיני הממולכד, שהבטן של האימא הפלשתינית מייצרת כנגד הכיבוש. מנגד הפלשתינים, ציפו לזכות בעוד ועוד אהדה מהעולם, ובעצם מדינות רבות, דגלו בשלילת זכאותה של ישראל, להתקיים בכלל.
הסרט ג'נין, ג'נין, בעצם מייצג את אותה אמונה פלשתינית חזקה, בצדקתם, שזכתה לתמיכה עולמית. הוא טוען שזכותם של הפלשתינים לטבוח בנו, בכל מקום אפשרי, ולנו אין זכות תגובה, אלא להשלים עם ההרג ההמוני בקרבנו. העיתונות העולמית, הביאה מספרים שבהם נראו הרבה יותר הרוגים בקרב הפלשתינים מאשר בקרבנו. כאילו שכולנו היינו מחויבים לתרום בדמנו, למען זכאותם של הפלשתינים למדינה משלהם ולמעשה, רצו מאתנו פשוט שנתאבד.
