בשבוע החולף זכיתי להיות מאלו שכבר קיבלו את המנה השנייה של החיסון, ומה אומר לכם? מדובר ב-לא פחות מרגע משובב נפש. ונכון שאם נאזין לחדשות נגלה שיש עומסים ויש תורים בלתי נגמרים, שאין חיסונים ושהכל קורס כאן. אבל כשהמתנתי יחד עם עוד חמישים אנשים שהוזמנו לאותה שעה, ושמעתי את קולות המריבה סביבי לא יכולתי להתעלם שמעל להכל-ככה אם נתרומם אל על אל גובה מעוף הציפורים, אם נסתכל במה שקרוי "זום אאוט" על מה שקורה כאן, הרי שמדובר ברגע מקסים.
ישראל נמצאת במקום מוביל במדיניות החיסונים. אלו שסיפרו לנו תמיד כמה טוב באירופה, בצרפת ובאנגליה או בכל מקום אחר, גילו שיש עוד עניין קטן כמו מוטציות ועוד משהו זניח כמו העובדה שעדיין לא מחסנים שם בכמויות. בברלין המפוארת מתחילים להישמע קולות מוכרים מהעבר שמאשימים את היהודים בגניבת החיסונים ועוד תיאוריות וקריקטורות כמו לפני שבעים שנה. פתאום הרגשתי את מה שקורה לי כשאני מגיע ליום העצמאות, ונזכר שלא הכל רע כאן מסביב כמו שאוהבים לספר לנו בתקשורת. שהתור שלי מורכב מצעירים וממבוגרים מחילונים ומחרדים. לא כולם נגד, ולא כולם עושים דווקא. יש כאלו שעושים שלא כהוגן, וכל הפוקוס עליהם. מנגד יש גם כאלו שהם בסדר והם דווקא הרוב, וכדאי מידי פעם לראות גם אותם.
פתאום נמלאתי גאווה בצוותים הרפואיים שממש תקתקו את העסק, ככה שלמרות התור של חמישים אנשים, כל הסיפור הזה לקח לי חצי שעה. שהאחיות היו דתיות או ערביות, הסדרנית ממוצא רוסי שמכוונת עולים אתיופים ומבוגר חרדי לקבל את החיסון, וכולם מרכיבים פסיפס שלם של ישראליות.
יש כאן לא מעט טוב במציאות הישראלית, ובכלל אני ממליץ לכמה מחבריי הטובים שמחוברים לכל אפליקציית חדשות אפשרית, עם הודעות קופצות ומבזק בכל רגע, לצרוך קצת פחות מזה. אין צורך להיות מעודכן בכל רגע עם מה שקורה כאן. אין לנו השפעה אמיתית על מה שקורה סביבנו. המבזק של שבע בבוקר הוא כמו המבזק של עשר, של אחת ושל חמש בצהריים. שנה של קורונה הוכיחה לנו שאין באמת מומחה שידע לצפות את מה שיקרה, ולא משנה כמה שעות אולפן הם יצברו כאן. השנה הזו הוכיחה לנו שמעל הכל מה שהמדינה הזו באמת צריכה, זו הנהגה רגועה ושקטה שעושה את העבודה שלה בלי להכניס את האזרחים לעוד שיגעון של בחירות.
אני ממשיל זאת לטיסה במטוס. אין לי עניין כנוסע לדעת בכל רגע מה מצב הטיסה, מה ההתלבטויות של הטייס (ואני לא מתכוון למתנות שהוא אמור לקנות למשפחה), ומה המגבלות שלו. שיעדכן מידי פעם ברמקול שהכל בסדר, ושיביא אותי ליעד עם נחיתה רכה. אני מצידי אפרגן לו במחיאות כפיים.
אין צורך בערוץ חדשות תמידי בבית. אין צורך לקרוא את כל בעלי הדעה בעיתון הארץ. אני לא קורא את זה בכלל ועדיין "דואגים" לספר לי בכל דרך אפשרית מה יש לחכמים יודעי העיתים של עיתון הארץ לספר. יש לי הרושם שהם כל הזמן מנסים לעצבן אותנו כמה שיותר ולשפוך דלק לאווירה הלוהטת שיש כאן. לא מבין למה זה טוב ולמי זה טוב, אבל כנראה אם יש מי שקונה אז יש מי שימכור. אנחנו צריכים להפסיק לקנות את השלילי ולבקש יותר חיובי. אין צורך בתוכנית חדשה על מזג האוויר למשך שעתיים ביום כמו שמתכננים לנו כאן. במדינה קטנה כמו שלנו אפשר לסכם את מזג האוויר בחצי דקה ולא יותר. בטח כאשר מדובר ברוב השנה כשמזג האוויר "רגיל לעונה". אולי לנסות תוכנית של שעה ביום, על הדברים הטובים שיש לנו כאן. לפתוח במילים "ערב טוב", ולהמשיך לשעה של טוב.
שלדון אדלסון ז"ל בשבוע החולף נפטר שלדון אדלסון בגיל 87. אדלסון הידוע כאחד המקורבים לראש הממשלה ומי שהקים את עיתון ישראל היום שמידי שישי דימונאים נלחמים כדי לקבלו בעמדת החלוקה ליד בנק לאומי. מי שהקים את תוכנית תגלית ואפילו עד לפני חודש דאג להטיס את יונתן פולארד לארץ. אני לא רוצה להזכיר מה בחר עיתון הארץ לומר כמה שעות לאחר פטירתו. בלי לחכות רגע עד שתתקרר הגופה, בלי קצת אנושיות בלי קצת רגישות. כן. קל להם להפעיל רגישות כלפי תושבי עזה והגדה, אבל חס וחלילה לעשות זאת כלפי יהודים.
אני רוצה להתייחס דווקא לתמונת הלוויה שלו בהר הזיתים לאחר שחי חיים מלאים. קומץ אנשים מלווים אותו יחד עם רעייתו. בשקט, בלי מצלמות, בלי הספדים ובלי טקסים, ככה נקבר אחד מעשירי העולם. סתם תזכורת לדברים החשובים באמת בחיים. סתם תזכורת שמה שחשוב בחיים זה אילו דברים טובים השארת אחריך. איזה איש משפחה היית. כל השאר נשכח.
