נסיבות של פנדמיה בעולם המודרני הן בקטגוריה של שינוי סדרי בראשית. המבחן הבריאותי הוא מעל הכל, נוכח התרחיש הקיצון של אובדן שליטה על התפשטות התחלואה. לפי הגיון מנחה זה, שומה שיווצרו תנאי קונצנזוס בכל חברה נורמטיבית, באופן ששיקולים הנוגעים לבריאות האקוטית של הציבור יאפילו על צרכים בסיסיים של חופש וזכויות אזרח, על משקל המשוואה ההלכתית 'פיקוח נפש דוחה שבת'.
ההתמודדות מול נגיף הקורונה לא נצמדה לפרוטוקול מוגדר, כפי שהיה אולי ניתן לצפות מתוקף אחריותו של ארגון הבריאות העולמי (WHO); לפיכך גיבשה כל מדינה בנפרד כללי עשה ואל תעשה, לרוב בתנאי ניסוי וטעייה. כחלוף כשנה מהתפרצות הקורונה בעולם, ניתן להצביע בביטחון כי מדינות בעלות משטר אוטוריטרי ידעו לקדם צעדים נחושים, שלא לומר דרקוניים, במגמה למגר את המגיפה, מוקדם ככל הניתן. האמצעים שננקטו ונאכפו ללא עוררין, הסתברו כאמינים ואפקטיביים.
הגם שעם פרוץ המגיפה, רבים במערב הגחיכו את צעדיהן של מדינות אלה בטיעון של 'פייק ניוז' והעדר שקיפות, הרי שתקומתה המרשימה של סין לאחר הגל הראשון של הפנדמיה, הזדקרה לעין כמודל מייצג בולט, אל מול סממני המצוקה ואובדן העשתונות של העולם החופשי.
המתח בין האיום הבריאותי לבין ערכי הדמוקרטיה וזכויות האזרח הוא נחלתם של רוב מדינות העולם. קשה עד בלתי מתקבל על הדעת לוותר, שלא לומר להקריב, נורמות דמוקרטיות שהיו בבחינת ערכים מקודשים, אבן פינה ויסוד מוסד של אורחות חיינו. עובדה זו מייצרת תהיות לא פשוטות, בין אפקטיביות ההתערבות הממשלתית לבין סף ההקרבה של זכויות אזרח ובכלל זה ויתור על פרטיות.
אין תימה על כן, כי אנו עדים לגילויי 'מרדנות', חוסר אמון והכחשה, המייצרים הערכת חסר של האיום הבריאותי, עד כדי הצגתו לעתים, ככלי פוליטי, המנוצל בידי מנהיגים לשיפור אחיזתם בכס השלטון. מבקרי האסכולה המחמירה נאחזים במקרה הפרטני של ראש ממשלת הונגריה,
ויקטור אורבן, כאילוסטרציה לניצול המגיפה לצורך ביצור שלטונו.
נוכחות מוגזמת הקונטקסט הישראלי מורכב עוד יותר, בשל המשבר הפוליטי המתמשך ובעיקר על-רקע המחאה נגד ראש הממשלה נתניהו, ועיתוי משפטו. הקלות הבלתי נסבלת של שיפוט 'פבלובי' של כל מהלך ממשלתי 'מרסן' בהקשר לתחלואה, מדרבן כפירה בעיקר, על סף הכשלה מדעת של 'סל' ההגבלות שנועדו ללחום בנגיף הקורונה, הגם שנהיר כי המדובר בהמלצות מומחי משרד הבריאות. הוא הדין בניסיון האקטואלי לזרוע ספקות באשר למבצע החיסונים המרשים שאנו מצויים בעיצומו, במגמה לגמדו ואולי אך להכשילו. תוזכר בהקשר זה כותרת מדהימה במסר העולה ממנה, שהופיעה בגיליון העיתון 'כלכליסט' מה-12 בינואר 2021, "חיסון - רק כשנתניהו יעזוב"!
זריעת חוסר האמון בציבור מקבלת משנה תוקף בשל נוכחות מוגזמת מדי, של הפקטור המשפטי בחיינו, ובעיקר העובדה שלמשפטנים טרם 'נפל האסימון' שאנו מצויים בעיצומה של מלחמה קיומית, על כל המשתמע מכך. הדרישה להעביר כל החלטה במסננת משפטית ובחקיקה, או אפילו להתמודד בבג"ץ בהתייחס לצעד שיש בו השקה לפגיעה בזכויות האזרח, נראית כמנותקת מהמציאות; ההיגיון מנחה ניעור והתפכחות בהקשר זה ויפה שעה אחת קודם. אדרבה, היה מקום לצפות לגיבוי משפטי מוחלט, בשל צרכי השעה, נוכח האתגר הבריאותי שלא ידענו כמותו.
המאבק, עד כדי חירוף נפש, של המשפטנים בשימור 'זכות ההפגנה' בעת הזו, נראה פתטי מתמיד, עד כדי הנחלת הרושם כי המגיפה עושה חסד עם אלפי מתקהלים, שבאופן דווקאי מתאמצים לנצל 'פירצה' משפטית זו, כקרדום לחפור בו. ההגבלות הגורפות הנאכפות על מנייני תפילות תחת כיפת השמים, על לוויות דתיות, או על התקהלויות-רחוב של 10 אנשים, אינן עולות בקנה אחד עם ההיתר הגורף להפגנות המוניות, 'רק כי זה חוקי'. אנומליה זו תיאלץ עתה גם להכיל את 'הווריאנט הבריטי', שעוצמת ההדבקה שלו גדולה עשרות מונים, שאליבא דהוראות החוק, גם הוא כנראה 'ייפסח' על המפגינים (אף כי לא בטוח שייפסח על השוטרים המאבטחים אותם...). האם אין בכך כדי להזריק תשומות משפיעות על חוגים אחרים בחברה הישראלית, הטוענים לאיפה ואיפה?
בהינתן העצימות הגבוהה של המגיפה, ובהתאמה הצעדים יוצאי הדופן שננקטו על-ידי ממשלות רבות במטרה למגר אותה, המפתח להצלחה טמון בנכונות המיטבית של הציבור להקריב ערכים אוניברסאליים של חרות ופרטיות, מבלי לשרבב שיקולים זרים לקלחת זו. שקלול התמורות בהקשר זה, שומה שייטה לטובת עקרון הממד הבריאותי, שאם לא כן, ההימור הוא מסוכן ובלתי אחראי. התובנה ההכרחית בהקשר זה היא כי מידה נוספת של נכונות, הקרבה וצייתנות יצילו חיים, במלוא מובן המילה.
ניתן להידרש לגזירה שווה בין הטיעון לפיו על הציבור לגלות נכונות לוותר על חרויות אזרחיות לטובת התמודדות לנוכח איומי טרור חמורים, לבין הקביעה כי בריאות הציבור תהיה מוגנת יותר כפועל יוצא של אימוץ המודל של הביטחון הלאומי, גם באופן מטאפורי. אנלוגיה ראויה בהקשר זה תוכל אפוא, לשאוב את צידוקה מאימוץ המודל של מתקפת הטרור בארה"ב מספטמבר 2001 כתירוץ משכנע בהקשר להתנהגות הציבור, בעוד ההתמודדות העולמית מול מגיפת 'השפעת הספרדית' מ-1918, תהווה בבחינת 'שוט' משכנע בעיתוי הפנדמיה הנוכחית.
