במערכות הבחירות וביניהן, לפחות בעשור האחרון, עולים געגועים ל"ליכוד של פעם", למנהיגים ה"ממלכתיים" של פעם ולהדר הג'נטלמני הז'בוטינסקאי שהיום מאוד חסר. במקרים אחדים הסנטימנט הזה עולה על-ידי אנשי שמאל שבחייו רדפו את מנחם בגין עם קריאות כמו "פשיסט", "רוצח" ו"ממשלת זדון" וקיצרו את ימיו כשספרו לו חללים בלבנון מתחת לחלון ביתו. במקרים אחרים שומעים את זה מיריבים של הליכוד ו/או בנימין נתניהו מימין או מתחזים לימין כמו "הליכודניקים החדשים" שחלק לא מבוטל מהם מזדהים והזדהו כאנשי שמאל שבאו להשפיע בתוך מפלגה שאין בכוונתם להצביע לה. לאחרונה אנחנו שומעים את זה ממפלגות שנמצאות מימין לליכוד שטוענות שהן הממשיכות הראויות של תנועת ז'בוטינסקי.
הליכוד של פעם מעולם לא היה "הליכוד של פעם", ומנהיגיו, חשובים וראויים ככל שהיו, לא בדיוק היו אברכי משי בכל הנוגע ליחס ליריביהם ולקידום ענייניהם. הרבה "הדר" (קוד ההתנהגות הז'בוטינסקאי) אף פעם לא היה שם. אגב, גם לא בתנועת הנוער בית"ר. מנחם בגין, מראשית דרכו הפוליטית, דחק החוצה כל מי שראה בו איום על מנהיגותו ובעיקר על היותו הממשיך והפרשן הבלעדי של זאב ז'בוטינסקי; הרוויזיוניסטים, שתפסו מקום מרכזי בעיתונות הלא מפלגתית, של שנות ה-60-50 של המאה הקודמת, הוגי דעות כמו אב"א אחימאיר ומשורר דגול כמו אורי צבי גרינברג, איש תרבות כמו אהרון צבי פרופס - מייסד הזמריה ופסטיבל ישראל, ורבים אחרים שנשכחו כבר. כולם נדחפו החוצה.
גם במבחן הממלכתיות כשל בעת ההכרעה החשובה ביותר שנפלה לידיו. כשהלך לקמפ דיוויד למו"מ המכריע עם המצרים הוא לקח אתו את היועץ המשפטי ברק, חסר הניסיון בעולם המעשי שמחוץ לאקדמיה. עמד לרשותו אולי הפרקליט המשופשף והמנוסה ביותר לתקופתו, שר המשפטים שלו שמואל תמיר. אך עקב טינה אישית מאז קרא תגר על מנהיגותו וגורש מתנועת החרות בשנות ה-60, נמנע מלשתף אותו. נושא ונותן מיומן היה מצליח להשאיר את החיץ החיוני בין מצרים לרצועת עזה שהיה קרוי חבל ימית, לפחות בתנאים מסוימים. הוויתור הזה על חבל שהיה אבן יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל, הוא האחראי לבריחה מעזה ולמה שאנחנו סופגים משם.
"ממלכתיות" חבריו ל"משפחה הלוחמת" לא הפגינו נדיבות רבה יותר. כשהגעתי לפעילות בבית"ר ובתנועת החרות בתחילת שנות ה-70, הם נהנו לספר איך יעקב מרידור ויתר מרצונו על תפקידו כמפקד האצ"ל לטובת בגין הראוי ממנו. חלקם עשו דברים נועזים ומדהימים בשורות ה"ארגון" אך מרביתם היו בעלי השכלה וכישורים בסיסיים, מה שלא מנע מהם לדרוש את חלקם ב"שלל" השלטוני אחרי ה"מהפך" שהייתה להם תרומה שולית ביותר להגשמתו. כולם מהללים או מגנים (לפי הצד) את ה"ממלכתיות" של בגין שבעלותו לשלטון לא העיף את שכבת הפקידות שמפא"י הושיבה בצמתי מפתח ובדרגי הביניים בשירות הציבורי. לאמיתו של דבר, הוא ידע שאין לו עם מי לעבוד מבין פקודיו לשעבר. המינויים הבודדים שכן עשה בקדנציה הראשונה, לא היו הצלחה מרעישה כמו מזכיר הממשלה אריה נאור שגרם למבוכה לא מעטה והתנהלותו תרמה לתדמיתה של ממשלת בגין כשלומיאלית וירחמיאלית.
ותיקי האצ"ל מיהרו לקרוא חזרה לדגל את חבריהם הוותיקים שבמשך שנים ניתקו מגע והתנכרו לתנועה, כדי לחזק את מעמדם מול הצעירים והמצטרפים החדשים מהפריפריה שהביאו את בגין לשלטון על כתפיהם ודרשו את חלקם. ומשם באה האמרה ש"אלטלינה טבעה שוב ב-1977, מרוב האנשים שקפצו עליה.."
יצחק שמיר, שהתמחה עוד בזמן המחתרות ב"להוריד" קולגות שסיכנו לטעמו אותו ואת "השורה", לא איבד מאום מכישוריו אלה, אף כי בדרכים פחות אלימות, מטבע הדברים; לאחר ששר התקשורת מרדכי ציפורי, לא העיפרון הכי מחודד, רץ לספר שהזהיר אותו ממה שהתרחש בסברה ושתילה בעוד מועד, דאג להעיף אותו ממקום ריאלי בליכוד. לי יש חשבון אישי עם ציפורי בשל התנהלותו המבישה והנקמנית לאחר ההדחה, אבל הוא היה בבת עינם של יוצאי האצ"ל, בעלי בריתו של שמיר. והעובדה היא שהוא שלט בתנועת החרות בשנות ה-80, למרות שהיה במיעוט, תוך מניפולציות לגיטימיות יותר ופחות ותוך מלחמת מחנות הכל בכל. עד שהצליח לחסל את דוד לוי - ואז איבד את השלטון.
ראוי לומר, תנועת החרות לא הייתה גרועה יותר ממפלגות אחרות בהתנהלותה, אבל אין למה להתגעגע. הליכוד הנוכחי, על בעיותיו הלא מעטות, יותר משכיל, יותר דמוקרטי, ויותר פלורליסטי. יש די טענות לגיטימיות, נכונות יותר או פחות, נגד נתניהו, ממשלתו והליכוד. עזבו את "ז'בו" שינוח בשלום על משכבו.
