לפני הרבה הרבה שנים, במקום רחוק רחוק, מנותק מכל פיסת מציאות, חיו להם - הם. הם כינו את עצמם "אנו אנו" ואת כל שאר העולם - "הם" והיות שההם לא מאוד חיבבו את ה"הם" הם הצמידו ל"הם" כל מיני כינויים כגון "קפיטליסטים", "מתנחלים", "דתיים", "ערבים", "חרדים", "מזרחים", "פלשתינים", "ביביסטים", "פאשיסטים", "אתיופים", "נוער הגבהות", "גזענים" וכו' וכיו"ב. ל"הם" אף פעם לא היו שמות פרטיים אלא רק, לפעמים, אחרי מותם. להם ("אנו אנו") דווקא היו שמות. הם אפילו קראו בשמותם עלי אדמות בעודם בחיים. כאן מתחיל סיפורנו, סיפור שיש המעניקים לו שמות המצלצלים קצת יותר נוח לאוזן כמו "פוליטיקת הזהויות" או "סקטורים".
זה המקום לשתף את קומץ קוראי בכך שהייתה לי התלבטות ארוכה במיוחד בנוגע לבחירת כותרת המאמר. בחרתי דווקא ב"הם" משום שלפתע הבנתי שזהו הדבר הממשי היחיד מכל מה שהשמאלנות מייצגת מיום היבראה ועד עצם היום הזה. למעשה, זוהי האידיאולוגיה האחת והיחידה המצויה בתוך מלל אינסופי ששרף יערות שלמים ושפך נהרות של דיו (ואוקיינוסים של דם) כדי לנסות להסביר את הסוציאליסם, את התפתחותו, את שאיפותיו ואת כל מאווייו ואפילו את עצם שמו - סוציאליזם. ה"הם" מול ה"אנו".
הזהות הזאת, בצורה עקבית ואלימה, מצויה בקרב המין האנושי משחר ההיסטוריה. היא מסתתרת מאחורי גלימות שונות ומגוונות, נוצצות ומפתות, עוד מימי מגדל בבל וה"אנו אנו" שלו. אם במאמר הקודם דיברתי על המרד הטוטאלי באלוהים שבימים אלה נמצא בנקודת הקטראסיס שלו ובעיצומה של "התקדמות" בדהירה בהולה לשאול תחתיות מלאה בדם, במאמר זה אנסה להציג את מהותו העצמית (כביכול עצמית, שהרי עצמיות המגדירה את עצמה באמצעות הזולת היא כבר כשל לוגי חמור ועליו מושתת כל בניין השקר הפיסח).
מלחמה להויה בעמלק מדור דור לאורך כל הדורות נלחמו אויבי ישראל באמצעות כלי נשק פיסיים בעם-ישראל ובאלוהיו. הם לא ממש ידעו מול מה הם נלחמים ומדוע הם כל-כך שונאים את עם-ישראל, אבל "הלכה - עשו שונא ליעקב" ואכן, המלחמה שנבעה מתוך שנאה אובססיבית, התמקדה ברדיפה פיסית של היהודי בכל מקום שהוא. פרעה גזר לחסל את הזכרים ולבן הארמי ביקש לעקור את הכל. בבל עקרה את עם-ישראל מארצו ויוון ורומא ניסו לפגוע באמונתו דרך הצגת תרבות חלופית נאורה ומתקדמת.
הנצרות ביקשה להחליף את אמונת ישראל באמונה באדם אחד (שבעצמו היה יהודי) והמן והיטלר ביקשו להשמיד את העם הזה בצורה טוטאלית מתוך תקווה כנה לגמרי להיפטר מהמחויבות הנפשית שהוא נושא בעצם קיומו. איש מהם לא הבין את סוד כוחו ואת מקור חיותו העל-טבעי של עם משונה זה. באופן מופלא ביותר תפס היטלר שהיהודי "זר לסדר הטבעי, יצור מעבר לטבע", שהיהודים הם "משהו שלעולם לא נצליח ללמוד עד תומו". הכרה עוצמתית זו (וההודאה בה!) היא כמעט חזרה מילה במילה על תפיסתו המטאפיסית של המהר"ל מפראג על עם ישראל "שטבעו מוכרח שיהיה נבדל מטבען של שאר האומות".
ובכן, מאיזה מעיין חיים מיסתורי יונק היהודי הנרדף והחבול והמוכה וזב הדם את המשך קיומו לאורך כל ההיסטוריה שקברה עמים לאין מספר - גדולים ועצומים ממנו ואף תרבותיים ונאורים ממנו בהרבה? גם מייסדי דת הכפירה וממשיכי דרכם לא הבינו מהו סוד קיומו (וקיומם, שהרי הם עצמם באו מזרע ישראל) הפלאי. ואם, חס וחלילה, הם היו מבינים - לא הייתה תקומה ל'שונאיהם של ישראל'.
משטר חברתי מדינת ישראל הינה קומוניסטית ביסודה, בהתנהלותה ובכל ישותה. אין אני בא לגדף בכינוי זה או לנסות להקצין מציאות. אומנם בתודעה ההיסטורית נכרכו המושגים 'קומוניסם' ו'שלטון טרור' יחדיו, ונכון שיש קשר מהותי ביניהם, אולם משמעות המילה קומונה היא חברה או חבורה. גם האידיאולוגיה הנושאת שם זה, ואין זה משנה כמה ויכוחים פנימיים יש בתוך אותה אידיאולוגיה, בעצם מעמידה את החברה במרכז החיים הפרטיים של האדם. משתילי תודעה מומחים כבר הצליחו להחדיר בתודעה של כלל האנושות את השקר ש"האדם הוא יצור חברתי". זה בא כתשובת המשקל לתא המשפחתי שהם קעקעו מכל כיוון אפשרי, ואת תוצאותיו העקרות של שקר זה ניתן לראות היום אם רק פותחים את העינים סוף-סוף (דבר שכמעט בלתי-אפשרי בדורנו המסונוור משלטי חוצות המוארים באור יקרות).
הציווי הראשון של אלוהים לאדם הוא "פרו ורבו ומילאו את הארץ". גם בסיפור גן-העדן המופיע בסמוך לתאור הבריאה, מופיעה המציאות החברתית היחידה הנכונה לאדם "על-כן יעזב-איש את-אביו ואת-אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". המשפחה הגרעינית המבוססת על אהבה והפריה היא אורח החיים היחיד האפשרי לאדם כדי למלא את יעודו - לחיות ולהחיות את העולם, שנברא בשבילו. היא גם היעד המבוצר הראשון (או לכל הפחות אחד הראשונים) שהותקף בידי נאמני דת הכפירה במלחמתם הנוראה והאיומה נגד הויה ונגד תורתו - המלחמה לפירוק התא המשפחתי.
כל התאוריות הכלכליות השונות והמשונות, שהומצאו ונחקרו ומילאו ספריות שלמות ועשרות אלפי טון מוח של סטודנטים אומללים, כדי לנסות להגדיר מהו קומוניסם או סוציאליסם או קפיטליסם ובאיזה סוג של סוציאליסם או קומוניסם או קפיטליסם בדיוק מדובר, כולן הבל ורעות-רוח - מגדל קלפים עשוי מברזל ובטון, שלעיני כל מתמוטט עתה בידי יצור מיקרוסקופי ובסיועו האדיב של נוער שטוף זימה ומוח המחפש ריגושים (בחיפויים של חבורת שאפתנים-ממורמרים שטחו עיניהם מראות את תוצאותיה הקטסטרופליות של קריסה זאת על ראשיהם - לפני הכל, עבורם).
כדי להבין את ההשלכות המחרידות של משטר חברתי, כפי שראתה האנושות במאה שבעים ומשהו השנים האחרונות באופן שלא ראתה דוגמתו בכל תולדותיה, די לזכור שהחֶבְרָה היחידה המוזכרת בתנ"ך היא חברה של פֹּעֲלֵי אָוֶן ואַנְשֵׁי רֶשַׁע. כך זה תמיד היה וכך יהיה לעולם ועד. ובכן, מבלי שיבינו את הסיבה לעומקה (ועל כך, כאמור, יש אך להודות לאלוהים על מזלנו הטוב), נלחמו ההם ("אנו אנו") מלחמת ג'יהאד במשפחה ובכל מה שהיא מייצגת. זוהי ממש משימה קדושה שלקחה על עצמה אותה חבורה שהקימה את המדינה הפסאבדו-יהודית. הקומוניסטית.
נסיון פירוק התא המשפחתי נעשה בדרכים רבות, אבל האפיקים המרכזיים שלו היו שניים: השני שבהם היה פריצת כל גדר צניעות והפקרות מינית ביהירות מופגנת שלא היה כמותה מיום ברוא אלוהים אדם (ועל זה אמר שלמה "פורץ גדר ישכנו נחש", אותו נחש שפיתה את האישה...) אולם הראש והראשון היה ה"חינוך מחדש" והמחויבות לחברה לפני המחויבות למשפחה. הם גידלו דורות שלמים על ברכי התפיסה שהמשפחה היא "משפחת פשע" ו"פטריארכלית" שיש להגן על צאצאיה מפניה. מלחמת המעמדות היא מלחמה בין גברים לנשים ועל כן רצוי שהמשפחה תתפרק בשלב זה או אחר כדי שהאישה תוכל "לממש את עצמה".
האחריות על הצאצא שהביאו לעולם הופקעה מידי ההורים והועברה לידי החברה. שוב אין זה תפקידו של ההורה לחנך את בנו, אלא תפקידה של החברה, על-פי "חוק חינוך חובה". ככלל, הזרע של האב שייך לחברה מרגע שהפרה את הרחם. ישנו מעקב צמוד אחר העובר דרך האולטרה-סאונד והכל נרשם ומתועד. הרך הנולד ממוספר במספר זיהוי עם צאתו לאוויר העולם, החברה נותנת להורים לשמור עבורה על הילד משעות אחר-הצהריים עד הבוקר שלמחרת ו"מגוננת" על הילד מפני ההורים.
בבוא העת יצטרף למספר הזהות שלו גם מספר אישי והאובייקט יהפוך לחייל של החברה כדי להגן על החברה מפני ה"הם". הזקנים הופכים לאויב של הצעירים, להם העולם שייך; המסורת היא האויב של ה"קידמה", לתוכה העולם צועד... וככה, בלהטוטי-מילים, ביטלנו את הצורך להילחם באלוהים ישירות, על-ידי ניתוק מגע ממנו והתעסקות מתמדת בזימה ובריגושים כמושאי "הגשמה אישית". חכמת סופרים סרחה זה מכבר.
אבל כמה כבר אפשר לדהור בתוך ואקום רוחני שכזה ולאן בדיוק? מסתבר שדוסטוייבסקי צדק לחלוטין כשאמר ש"אי אפשר אפילו לדמיין את היהודי בלי אלוהים". אולי אצל גויים זה עוד יכול להחזיק מעמד איכשהו, אבל אצל יהודי, פורק עול ככל שיהיה, זה פשוט לא עובד. הוא נושא את שם האל בעצם שמו - ישראל.
היום הזה נהיית לעם נצחיותו של עם ישראל איננה נצחון הרוח על החומר - הרוח והחומר אינם נוגדים ואינם עוינים זה לזה, כי אם מפרים ומשבחים זה את זה - אלא נצחון היחיד על החברה. היחיד שאינו מקבל את מרות החברה או ה"מצפון" החברתי. היחיד שלא יניח שהחברה תקבע עבורו מה יחשוב וכיצד ינהג רק כי "ככה כולם נוהגים", אלא דווקא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". היחיד המתלבט עם עצמו, הרואה את כל העולם כולו ככזה שנברא בשבילו ומודה כל העת על העולם היפהפה והנהדר והמשוכלל הזה שנברא בשבילו, ושמח בעמלו, ושמח בשמחת זולתו וכואב את כאב זולתו, שהרי אף הזולת שייך לעולמו שלו.
היחיד האומר לפחות פעם בחייו "שמע ישראל" - שמע באופן אישי. היחיד שנאמר לו (לא לפני כך וכך אלפי שנים אלא בכל יום ויום) "אנכי הויה אלוהיך" - בציווי אישי ממני אליך. "כבד את אביך ואת אמך" - באופן אישי. "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תחמוד" - הכל בפניה אישית. אין אלו צווים חברתיים כי אם צו מוסרי אישי שתקוע ליהודי עמוק בגרון בכל מקום אליו יברח, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך". לו היו אלה תלויים במוסר חברתי או תרבותי, אז בימי הרייך השלישי מוסרי היה לרצוח יהודים ברחבי הרייך ובזמן שהותו של אברהם במצרים מוסרי היה לרצוח אותו על דבר אישתו.
למעשה התורה כולה היא תורה קודם כל ליחיד ולמשפחה ורק אחר כך לעם. היא מתחילה באדם ואשתו, חולפת ביעף על פני אלפיים שנה עם כל התמורות ההיסטוריות העצומות שחלו בהן ומתמקדת באברהם ובמשפחתו ובצאצאיו לאורך מספר דורות עד שהם מקבלים את התורה. שלא על-פי התפיסה המנסה לראות בתורת-ישראל "לאומיות" לפני "דת", בני-ישראל לא הופכים לעם לפני שהם מגיעים לסוף התורה ומקבלים על עצמם, במודעות מלאה, את כל האזהרות שבתורה על שמירת המוסר האישי, שמירת המשפחה בטהרתה ושמירת השבטיות. לא ה"שבטיות" החברתית, החלולה והריקנית, התרה ללא הפסק אחר מטרות וערכים להגשמה, אלא השבטיות המשפחתית הרואה לעצמה חיוב של הרחבה נצחית לפי הצו האלוהי הנצחי לאדם - "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה". רק לאחר כל האזהרות החמורות ופירוט ההשלכות האיומות ומרחיקות הלכת של אי-שמירת המוסר האישי, טהרת המשפחה והשבטיות, בסוף ספר דברים, בסמוך לקללות האחרונות, עם ישראל נהיה לעם.
וגם לאחר שהוא נהיה לעם ואף לאחר שקיבל את האפשרות התאורטית של מלוכה, כשהוא בא לפני הנביא-השופט, שמואל, ודורש לממש את המלוכה "ככל-הגוים", מזהיר אותם שמואל מפני הרעה החולה הזאת של "שלטון האדם באדם". כי גם המלך, ככל האדם, "לשדה נעבד". הוא חי מן השדה, מה שהוא אוכל מגיע מהשדה וחוזר אל השדה ואף הוא עצמו, בסופו של יום, יכוסה על-ידי השדה הזה אחרי תקופה קצרצרה של מאה שנים ומטה, ואחרי כמה מאות שנים איש לא יזכור את שמו. אבק היסטורי. השלטון הוא, בסופו של דבר, שייך לטבע ולו לבדו. המלוכה והממשלה לחי העולמים. ושלטון האלוהים הזה הוא סופי ומוחלט ואין מי שיעמוד מולו ואין עליו כל עוררין ואין הוא נזקק לתיווך.
חורבה מחורבות ירושלים הקריסה הזאת של כל מערכות השלטון שאנו עדים כעת לתחילתה, היא למעשה הקריסה של הסדר החברתי החדש שנבנה לאורך מאת השנים האחרונות, אשר בא לעקור את המשפחה היהודית מהשורש ולהחליף אותה. זה נעשה תוך פגיעה מתמדת בכל מה שניחוח יהודי נודף ממנו. זה נעשה תוך הבזיה, השחתה, רדיפה פיסית של שומרי תורה, כפיית חינוך אנטי-דתי ופרובוקציות חוזרות ונשנות מצד כל סוגי ההם, לא פעם בשיתוף פעולה (מלא או חלקי) של חובשי כיפות בצבעים ומרקמים שונים. זה נעשה תוך הצרה עקבית של צעדי החפצים בשמירת התורה, והחמרת הכפיה על "שמירת החוק" ו"שמירת הסדר הציבורי", וזה נעשה לעין-כל, באור-יום, בעזות-מצח שאין דומה לה.
וההצלחה שהם קצרו לאורך השנים הייתה גדולה מאד. הלחץ עשה את שלו ורבים נפלו חלל (ביניהם קרבנות בנפש). אולם דבר אחד לא הצליחו ההם לקעקע, אפילו אצל צאצאיהם שלהם - את המסגרת המשפחתית. אפילו אותם שנפלו חלל (מבחינה רוחנית) ושינו את אורח חייהם מן הקצה אל הקצה - בסופו של דבר, ברובם, הקימו משפחות נאמנות בישראל ושמרו ברמה זו או אחרת על טהרת המשפחה והמשיכו את הברית שניתנה לאברהם אבינו - לבניהם, לנכדיהם ולניניהם.
סיפר פעם הרב חיים ברלין זצ"ל לרב אריה לוין זצ"ל, אבי האסירים, שכשהיה רב במוסקבה אסור היה לעשות ברית-מילה מ"סיבות הומאניטריות". לילה אחד הגיע לביתו, בסתר, יהודי אחד שחזותו הראתה עליו כי מתבולל הוא, וביקש מהרב ברלין שיבוא לעשות ברית-מילה לבנו שנולד לו במזל טוב לפני שמונה ימים. ללא שאלות וללא שהיות הגיע הרב עם אותו יהודי לביתו ומל את הרך הנולד. מדובר במוסקבה של אחרי המהפכה (שהונהגה בידי אותם ההם ממוצא יהודי), תחת שלטון הטרור הסובייטי. ההורים הודו לרב ברוב התרגשות ואז שאל אותם הרב מדוע היה להם כה חשוב לעשות את ברית המילה לילדם ולסכן בכך את חייהם, כאשר הם ממילא לא שומרים עוד את אורח החיים היהודי. זה נכון, אמר האב, אנחנו לא מתנהגים כיהודים, אבל אם הילד הזה ירצה אי-פעם להתנהג כיהודי, לא רציתי שבגללי הוא לא יהיה שייך יותר לעם היהודי.
שמירת הברית הזאת, האינטימית ביותר, בין אברהם וזרעו לבין האלוהים, היא ראשית שמירת טהרת המשפחה. אות-הברית. ואת זה לא הצליחו לעקור בעם-ישראל במשך כל הדורות, כולל בימינו אנו. אומנם ישנם בודדים המנסים להשמיע את קולם ברמה בדברם על "חוסר הומאניות" וכל הקישקושים הרגילים שמטרתם לקעקע את המשפחה היהודית מהשורש, אולם כל זה ללא הועיל וניתן להטיל ספק במוצאם היהודי של אלה הנלחמים בברית המילה. עובדה, נצח-ישראל לא שיקר עד כה ולא ישקר לעולם. למרות כל הנסיונות והרדיפות והעינויים והמיתות המשונות.
מתוך-כך, מובנת מאליה ההתייחסות לשמחת חתן וכלה כאל בנית חורבה מחורבות ירושלים. בעצם, כל טקס החופה היהודית וברכותיו מכוון לזה - לגאולת העולם על-ידי החזרה למשפחתיות. תהליך הגאולה נמשל לאהבת איש לאשה ושמחת הגאולה היא כשמחת חתן וכלה. בימים שברירים אלה חשוב להדגיש - אין זה אומר שמצוות שימוח חתן וכלה עולה על פיקוח-נפש. בשום אופן לא. אפשר לשמח חתן וכלה, בייחוד בדורנו הרווי בתעתועי הטכנולוגיה, בהשתתפות בשמחה תוך ריחוק פיסי ובהעמדת היעוד האמיתי על-כנו - שמחת המשפחתיות המתרחבת.
מה טובו אהליך יעקב בימים אלה, הרי גורל לעולם כולו ולישראל בפרט, נגזר עלינו לבחון בדקדוק רב את מעשינו מחוץ לבית. גם בבית נדרשים לנהוג לפי דיני טהרה ואילו בחוץ, נכפות (ככל האפשר) מגבלות הלכתיות, כולל שמירת ריחוק של ד' אמות זה מזה, שהם שני מטרים. אין זה מקרי שכל ההתמוטטות הזאת של מקדש השקר מתרחשת במקביל לחידוש העיסוק בדיני טהרה. המצפה שהחיסונים יחזירו את הגלגל לאחור ו"עולם כמנהגו נוהג", עשוי להתאכזב. המדינה יחד עם הציוויליזציה האנושית כולה הגיעו לנקודת רתיחה מאוד קריטית בזמן ומאד מסוכנת לאנושות. היא טומנת בחובה פוטנציאל של שפיכות-דמים בממדים שהעולם טרם ראה והסכנה הגדולה מכולן היא סכנת ההתלכדות החברתית. לא רק מכיוון שהחברה שבאה להחליף את המשפחה היא בעצם טיבה "פועלי און" ו"אנשי רשע" אלא דווקא מפני הסכנה הבריאותית והביטחונית שבדבר.
וכמו שהעיוורון היכה את כל אנשי סדום למקטנם ועד גדולם בצבאם על פתחו של לוט, כן מכה העיוורון את כל אנשי סדום החדשה המתגודדים על פתחה של הגאולה, עד כי אין הם רואים שעצם ההתגודדות המשולהבת שלהם מסכנת את בריאותם ואת חייהם וחיי קרוביהם, ממש כמו הקשיית לב פרעה. וכמו בזמן פרעה, ההויה מפלה בין אלה השומרים על הריחוק החברתי המסוכן לבריאות, לנפש ולרוח, לבין העומדים במרים ומתגודדים לקראת מפלתם.
אולם הריחוק החברתי אינו פתרון לאורך זמן. ישנה סכנה גדולה הרובצת לפתחנו בעצם קיומן של ערים גדולות המאגדות בתוכן המוני בני-אדם. גם מסיבות בריאותיות, אולם לא פחות בגלל סכנות של עולם רווי נשק משוכלל ומתקדם, ההולך וקרב לרגעי הכרעה. קול צחצוח-חרבות ושאון שקשוק-רובים נשמע מכל קצווי תבל. הציוויליזציה האנושית עטה לעבר השמדתה העצמית במהירות גוברת והולכת ואין עוצר בעדה. בסופו של תהליך, האיש אשר ישהה במחיצת משפחתו, בריחוק סביר מריכוזי אוכלוסין, יתפוס נחלה ויגדל בה את מזונו, הוא אשר יזכה ויראה בגאולה שמוכרחת לבוא מיד לאחר מכן. מהלך זה הוא תכלית ההיסתוריה הפתלתלה והמאתגרת כולה, מהלך שטמון בעצם בריאת האדם. זהו מהלך המצהיר על עצמו בראש חוצות, במציאות מהממת בטירופה, כמעט מכל כיוון אליו מתבוננים, והחכם עיניו בראשו.
באלה הימים, המופלאים ומוטרפים כאחד, בעיצומו של נסיונם האחרון והנואש של ההם לנתק את הקשר בין עם-ישראל ליוצרו ("קרב אחרון במלחמת-עולם"), בונים בן אחותי הבכורה, דרור משה אלטשולר הכהן, וארוסתו עינה, עוד חורבה מחורבות ירושלים. עוד לבנה נהדרת בבנין הדורות של הרוח הישראלית המקורית המפעמת בנו מאותו יום בו נהיינו לעם. רוח המשפחתיות והשבטיות. רוח הטהרה והקדושה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, הבאה לנו מכח היותנו אחים ביולוגים, בני אברהם יצחק ויעקב.
מבקש אני, אם כן, להקדיש מאמר זה לזוג הצעיר והאהוב, הנאה במעשי ידיו והנכון ברוחו, שיזכה בעזרת השם לגדל דור ישרים יבורך על אדמת הקודש ושיזכה לראות עין בעין, את הגאולה השלמה שטומן בחובו התהליך המתרחש עתה לנגד עינינו, ואת בניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
