תהיות בעקבות קריאת מגילת אסתר (ב')

ב"זמנים הלכות מגילה" של הרמב"ם מובהר לנו, שקריאת מגילת אסתר היא המצווה העיקרית הקשורה בחג הפורים: "והכל חייבים בקריאת מגילת אסתר - אנשים ונשים, גֵּרִים וַעֲבָדִים, ומחנכים את הקטנים לקרוא בה, ואפילו כוהנים בעבודתם מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאת מצוות של תורה, שכולן נדחים מפני קריאת המגילה...". אני נרגש מהקריאה של הלכה ב"זמנים הלכות מגילה" של הרמב"ם, המחייב אותנו ביצירת מעמד חגיגי, בו קיימת שותפות מלאה של כל ההון האנושי, החי בחברה שלנ,ו בקיום מצוות קריאת המגילה, כשהוא כולל במצווה זו גם את הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים. אני חוזר וקורא הלכת הרמב"ם, וגם תוהה ושואל, תוהה ואף זועק - מדוע לא התנחלה בתודעתנו מחויבות לפתיחת כל בתי מקדש מעט שלנו - כל בתי הכנסת - בעת קריאת מגילת אסתר, בעת ביצוע המנהגים היפים כמו משלוח המנות גם בפני הרבבות הרבות של הנספחים למעגלי העבודה בחיינו. הם אינם זרים. הם עבורי בבחינת אחינו ואחיותינו, שרבים מהם הם אלו הסועדים את זקנינו בבתי האבות, וללא עזרתם היומיות - 24 שעות ביממה, יומם ולילה - חיי זקנינו הזקוקים לסעד לא היו חיים. הם, כביכול זרים, ניצבים גם על פיגומי הבניין ובונים לנו את בתינו ואת צריחי מגדלינו הקורעים את שמי ארצנו, הם, כביכול זרים, סוללים את הכבישים ומסילות הברזל בארצנו, הם הָאוֹרִים את התאנים והגוֹדְדִים את התמרים במטעינו, הם הכורעים ברכים תחת יריעות הניילון במשתלות - זורעים, שותלים, קוטפים - ובעוד שלל עבודות רבות וקשות, בהן מהגרי עבודה מגירים זעתם. מסתבר, שזה במידה רבה תוך ניצול מחפיר בידי קבלנים-סוחרים בכוחות עבודה, והכל נעשה כחוק ברשותה של המדינה. בפניהם מוטלת עלינו חובה לפתוח את בתי המקדש מעט שלנו - את בתי הכנסת - בשמחת הפורים ולשתפם במיוחד במתנות לעניים. אני מתקשה להבין מדוע החברה הישראלית עוברת לסדר היום, ואינה נותנת את דעתה לפתיחת דלתות בתי הכנסת למהגרי העבודה ולעבדים המודרניים, הגרים בתוכנו ולשתפם כדרישות ההלכה בכתבי הרמב"ם. כואבת עוצמת הפער בין ההדגשה והבלטת הרמב"ם לשתף "אנשים ונשים, גרים ועבדים" ובין מציאות קיימת, המאופיינת בהתנכרות מוחלטת כלפיהם - להלכה של הרמב"ם בדבר "הכל חייבים - כולל גרים ועבדים" - כשאין להלכה זו בכלל אחיזה בדפוסי חיינו כחברה. כשאפילו זריקות נגד אימת מגפת הקורונה נמנעת מהם במקומות רבים בארץ. הגיבורים הראשיים במגילת אסתר שלנו הם אסתר ומרדכי, הנושאים שמות לא יהודיים, שמות נוכריים. השמות אסתר ומרדכי שאולים משמותיהם של האלילים המקובלים בחברות הפגאניות הבבליות. השם אסתר גזור משמה של האלילה אישתר, והשם מרדכי גזור מהשם של האל מורדוך. מחברי המגילה, שבחרו בשמות זרים לגיבורי היצירה הספרותית, אינם מפריעים לי. להפך, אני שבע רצון מגילויי הפתיחות של מחברי המגילה לתרבויות של עמים זרים. יש בלבי צער, שדווקא סיפור שהיה לסמל ולמשל לגורל האכזר והקשה מנשוא, שפקד את העם היהודי בחייו בין העמים במרוצת השנים בגולה, קיבל במרוצת השנים על-פי סיפור המגילה ביטוי של חג, שבהוויית חייו יש מקום של כבוד להתרת כל הרצועות וכל המחסומים. כלולה בסיפור המגילה המצווה לְהִשְׁתַּכֵּר, ממנה אני מסתייג הסתייגות מוחלטת – "עַד דְּלֹא יָדַע בִּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְכַי". קשה לי לקבל את ההיתר לשכרות כמצוות חג. אני מסתייג מהשכרות, שאינה יכולה להבחין בין אָרוּר לְבָרוּךְ, כערך חגיגי, שנותנים לו ביטוי מרכזי בחג יהודי. אני ער למצוקה של חז"ל בנושא זה, ולמרבה הצער. כל הפתרונות המוצעים מעידים על מצוקתם של חכמינו זיכרונם לברכה.