ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל כאחת, השקיעו מיליארדים רבים בניסיון למתוח את אזורי הביקוש מהמרכז לעבר הפריפריה. כשקמה המדינה, ב-1948, היא הייתה אחת המדינות הפחות צפופות בעולם, עם כ-650 אלף תושבים בלבד ועם גליל ובמיוחד נגב ריקים כמעט מאדם. כיום, 73 שנה אחרי, ישראל עם 9.5 מיליון תושבים בקירוב, הינה אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם, אולם רוב רובם של התושבים עודם מרוכזים ב"מדינת תל אביב" ובמרכז הארץ.
אז איך זה שכל הממשלות נכשלו, ובגדול? ובכן, בשנות ה-50 וה-60 הוקמו במדינה הצעירה עשרות ערי פיתוח, רובן הגדול בפריפריה, שאוכלסו בעיקר בעולים חדשים, כשבד בבד ממשלות דאז ניסו להלהיב את צעירי המדינה במבצעים דוגמת "מהעיר אל הכפר" ולשלב אוכלוסיות חזקות יחד עם העולים. בכל ערי הפיתוח החדשות הוקמו מפעלים עתירי ידיים עובדות, זאת בהנחה ששילוב של מגורים במחירים אטרקטיביים עם עבודה זמינה ליד הבית, יהוו נוסחה מנצחת להפריח את הפריפריה.
בדיעבד נוסחה זו נכשלה לחלוטין. רוב רובן של האוכלוסיות החזקות העדיפו להישאר במרכז הארץ והפריפריה התאפיינה יותר ויותר באוכלוסיות חלשות יחסית שנותרו בה בלית ברירה. בהמשך, בשנות ה-70 וה-80, ניסו הממשלות דאז נוסחה חדשה, משופרת לעומת קודמתה, שכללה בין היתר פיתויים אטרקטיביים דוגמת צמודי קרקע בנוסח "בנה ביתך" לאנשי צבא הקבע, ובכלל, מענקים והלוואות מקום בתנאים קוסמים וכן הטבות מיסוי מיוחדות לבעלי מקצועות נדרשים דוגמת מהנדסים ומורים.
הדרך הנכונה גם נוסחה זו נחלה, במקרה הטוב, הצלחה חלקית, והפריפריה ה"ענייה" נותרה רחוקה מהמרכז ה"עשיר", הן פיזית והן תודעתית. בהמשך, לקראת שנות ה-2000, עשו הממשלות מאמץ משנה, הקימו במיקומים שונים בפריפריה, דוגמת תרדיון בגליל, אינטל בקריית גת וכו', מתחמי הייטק, ובמקביל השקיעו סכומי עתק בשיפור התשתית התחבורתית המקשרת את המרכז לפריפריה, כולל כביש "חוצה ישראל" וכבישים אסטרטגים נוספים, הוספת תחנות רכבת הן בגליל והן בנגב, זאת במטרה לצמצם את זמני הנסיעה כמו גם את המרחק התודעתי. גם נוסחה זו, דוגמת קודמותיה, נחלה רק הצלחה חלקית ונקודתית, אבל שינתה מהותית את הקטבים שנוצרו בין המרכז לבין הפריפריה.
כל זה ממש חבל, כי מדינת ישראל שהינה קומפקטית וצרה, הינה ממש אידיאלית לפיזור מושכל ומאוזן של תושביה, מה גם שאנחנו צפויים תוך שנים אחדות לחצות את מספר הקסם 10 מיליון ותוך 30 שנה לערך, סביב 2050, להגיע למספר הבלתי נתפס של כ-18 מיליון תושבים, יותר מרוב מדינות אירופה ועל פני שטח שכל כולו שווה לשטח מדינת ניו ג'רסי בארצות הברית.
הדרך הנכונה לכך הינה לתכלל את הצרכים העתידיים של שוק הדיור במדינת ישראל לא על-פי כל עיר ועיר, אלא על-פי תפיסה של "ישראל במטרופולין אחד גדול", כשהצרכים של האוכלוסייה, מגורים, תעסוקה, קניות, בילוי, תרבות, תחבורה וכו', ייקבעו על-ידי אנשי מקצוע מומחים ולאו-דווקא על-ידי פוליטיקאים בעלי ראייה צרה של מגזר כזה או אחר או איזור/עיר/יישוב כזה או אחר.
לדוגמה, ביזור נכון של אזורי התעסוקה לפריפריה ובמיוחד מתחמי ההייטק, המרוכזים כיום רובם ככולם ב"מדינת תל אביב", יכול להתניע את השינוי המיוחל הזה. כנ"ל בנושא התחבורה: במקום להשקיע סכומי עתק של 200 מיליארד שקלים בקירוב במטרו (שעה שהקו הראשון של הרכבת הקלה עדיין לא נפתח...), השקעה ברכבות מהירות ויעילות שיגיעו לכל נקודה בפריפריה תוך שעה-שעה וחצי נסיעה גג, יתנו אף הם "פוש" משמעותי למתיחת אזורי הביקוש. לכן, דווקא היום, בעיצומם של מגיפת הקורונה ומשבר כלכלי עמוק, הוא הזמן הנכון לחשוב מחוץ לקופסה ולצאת סוף-סוף החוצה מחוץ ל"מדינת תל אביב"!
