יערה בן-דוד: "לובשת בגד הפוך", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" 2020 211 עמודים. "ולוּ אשאר במקום הזה / כיונה במעי הדג" - כך כותבת יערה בן-דויד בתחילת ספר שיריה, ספר עב שהוא סיכום ביניים של שירתה, ויש בו לקט משבעת ספרי שיריה הקודמים: חיוג לילי, קולאז', שירים מחדר המתנות, ליטוף באור מלא, סוס טרויאני מבטן התודעה, איזון שביר, וגם שירים חדשים - לקט מכובד שלכל הדעות בוודאי לא יכול לאכזב. נראה שבאמת טוב המקום הזה, של משוררת מנוסה ומוערכת המביאה לנו ממיטב שירתה, ומגוון השירים בא לבטא את תחושותיה, רגשותיה, דמיונותיה, ודעתה על העולם ועל החיים בהם כולנו מצויים. "מי שלא אוהב בגבולות האפשר / תמיד חוזר הביתה,/ מי שמת עֵר צוחק כאן לתמיד." ועל הטבע הסובב אותנו, על הלב שבה, "במשָּׁק חולף נסקו מתוכי עופות הלילה", ואילו על נפשה הדחוסה היא כותבת, "בדממה מונחות בי עכשיו שכבות הנפש כְּנוצות שׁנשרו." והיא כותבת על עבר ועל הווה, על אהבה ואוהבים ותחושותיה שלה, "אני פליטת הגֵאות של הורַי שהִגרו מאוּר כשדים... דבש כִּלאַים על לשוני." על יוצרים בלתי נשכחים ועל יצירותיהם, על אנשים שהיא מוקירה וכבר אינם ועל סֶבב העולם, "שלהי קיץ זהובים הם קצה הכמיהה", וב"שרשי השקט דִּנדון ירֹק". כך היא רואה את עולמה הנפשי, כך היא חשה אותו: "צפור ביני לבינו מנתרת בלי קול / בכלוב לבה תלבֶה דממה." אני מרבה לצטט, אכן, כי איך אפשר להעביר את טעמו של הספר ברשימה קצרה כמו זו, כי "מי כבר חולם את העולם הזה / מלבד מרוַת המדבר הסגלגלה?..." שיריה החדשים, כולל השירים על אימה מִתְעלים ונוסקים, ובין לבין מגלה כי היא אוהבת את החיים על-אף מה שבהם כשהיא אומרת, "טרם אביתי להִפרד מפֵּרות הקיץ." ואילו בסוף הספר, במסה ארוכה ומרשימה בפני עצמה, היא כותבת על תחילת דרכה, על כתיבתה ועל מהות הכתיבה תחת הכותרת המופלאה: "אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה." מה עוד?
רחלי אברהם-איתן: דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה, הוצאת "שא" 161 עמודים. איזו כותרת רוקנרולית מלהיבה ומעוררת לספר. ומי ששואל למי הוא נכתב ולמה שירה נכתבת בכלל, היא אומרת "שהשירה תרפויטית, בלעדיה חיי אינם חיים", והוא שאמרתי לא פעם, הוא שאנחנו אומרים לעצמנו: שמא השירה לא נובעת מאתנו - שמא אנחנו נובעים ממנה. ואז, במבט חד לעבר חיינו היום, היא אומרת בשיר הפותח: "ויכל אלוהים ביום השביעי / אשר עשה / אך עוד ידו נטויה לשנות סדר בריאה", וראו הוזהרתם. כי, "בסבך החשכה / נעלמה שירת השַׁחרור ./ ירח מדמם באִוְשת עננים / אין רוח לעבור לילה כבד." אלא שעל אף הכל מברכת, "ברוך שעשני / אישה לחולל / עקה / בארמון / השיר." ואז חוזר השיר, מנחם, כי יש "בחדר המשורר כסֶפת אהבה / מלאת מלים של רוח." ואיזו היא הרוח? ואיפה היא נחבאת בכלל? ובכך היא תוקפת את מציאותם וחישוביהם הכלכליים של המול"ים. אבל בחלק אחר של הספר היא לא שוכחת את אהבת הוריה. "אמי סיפרה על דקלים ומעיַן / על ילדה בין הר וגיא / וגדי קטן מדלג אחריה - עלם מסֻלסל פאות / נשבָה בחִנה / נשבע כי ישאנה." אינה שוכחת דבר, לא שוכחת איש. גם את עפיפוני האש היא לא שוכחת, ואת אנשי הדרום טרוטי העיניים מחוסר שינה וּמֵאָבק שחור שבעקבות השרפות האוחזות בשדותיהם. "קֹהֶלת כאן! / גועש לוהב, פורץ את השְׁכרים..." אומרת, והיא תרה עולם, מחפשת את השקט, אך נראה ש"המנוחה לא באה. / ורטיגו-מלים / מטלטל / חופי נפש רכים." כך היא מרבה לכתוב. על הרבה נושאים שאיני כותב עליהם, כי הריביתי במלים, במסגרתי. רק אומר שנושאיו של הספר, שהביוגרפיה של המשוררת חודרת אל בין דפיו הם רבים, אלא שרשימתי כאמור קצרה מלהכיל. פרופ' ניצה בן-דב, בסוף הספר, עושה זאת טוב ממני כמובן.
אביחי קמחי: "מן המעט", הוצאת "עמדה" 2020 73 עמודים. בשיר '"אסטרואיד" פותח קמחי את ספרו, ודבר ראשון שייכתי זאת למגפת הקורונה שעטה עלינו, זאת בשל עיתוי הספר. "איך מעֵז אסטרואיד זעיר וצחיחַ / להתנתק ממסלולו הקוסמי ולרַסק / חיים כמו זָעק / תמות נפשי". ואכן ריסק חיים, אלא זה בוודאי אסטרואיד שונה ושגיתי, אך כך או כך התקווה גדולה, נאחזים, סוד האהבה, כי מעט אחר כך הוא כותב, " ושם ידעתי תשוקה / שלא הייתה כמוה / ולא היה ירחַ ולא אור כוכבים / רק חושך על פנֵי תהום". הוא נאחז בתשוקתו אליה, כי היא מסורה לו ב-"360 מעלות גופה", ואולי, אני אומר בזהירות, אולי זו החרדה מפני הבאות בנפול עלינו אסטרואיד לא צפוי. כי על-אף זאת אנו חוששים. זהו ספר שמצטנע ומתיימר להיות קטן אך מכיל הרבה, ובו הרבה חשש, טרוניה, הרבה כאב שנצבר בגוף ובנפש, בין כאב פיזי ובין כאב נפשי, על מצבו של גופנו ועל מצבה של
ארצנו שאסטרואיד כלשהו יכול לפגוע בהם. כך הופך השיר שבפתיחה, אם נרצה ובאם לא, להיות המוטו של הספר, כי "אַת שאין לךְ ממשות / משוטטת ובאה עד אלַי", ומי היא זאת. הוא מיטיב לכתוב על פגיעותו שהגבירה בו את אהבתו לחיים, את האהבה לאישה שאתו, את הבת שפעם הייתה תינוקת שאהב, את הוריו שהותירו בו את ברכתם ואת ריחות ביתם, ואת העיר תל אביב ואת החוף והגלים המתנפצים, שאינה עירו. "וכעת אני הולך", הוא אומר, מצטנע בהחלט, "על חֶבל השירה / הנמתח בין גופי לנפשי / ומתַחת הרִיק".
שרה אברמוביץ' קרפנוס: "קלו כל הקצין", הואצה עצמית, 2020 124 עמודים. אני רוצה להתעכב על המיוחד בעיצובו הגראפי של הספר: מלבד עטיפתו הנאה שהיא ציור משנות נערותה של המחברת, השירים מודפסים על העמודים הימניים ביישור השירים לימין, ועל עמודים שמאליים ביישור שלצד שמאל. זאת מעבר לכך שהספר מכיל שירים וקטעי פרוזה וסיפורים קצרים לחלופין, ואינם אלא מרוץ חיים, אירועים והרהורים שהובאו על-פי עת כתיבתם, וברובם המחברת מביאה ומפרשת את גלגול חייה. היא מתחילה את ספרה בהצהרתה "לא אוותר עליה! האהבה!" כמוטו של חייה, בספר שכתוב בשפה גבוהה ודורש קריאת עברית שאינה של כל יום. היא, שאיבדה את האיש שלה בעודה צעירה יחסית, מבכה אותו ואומרת, "כיצד זה אֵבֶל כעת / נטמנתָ באדמה תחוחה / רֶחם צונן לא מֻכר / כתונת משכָּן לזרע בָּר." "ודמעתי / ובכיתי / ולא הייתָ / ולו חשתי / דבר." והיא מבקשת מהמחשבות, ואולי מהמנחמים: "עִזבוני / אַל נא תעוטו / נִטשוני / אל נא תעיבו.' ושנה לאחר מכן היא כואבת: "ביח' ביֶרח זה / תהיה זו הפעם הראשונה / שאדע יום נשואין ראשון / לבדי." היא מוסיפה משך השנים להזות את אהבתה הגדולה, והנה באחד מסיפוריה, בהיותה בבריכת השחייה, היא כמעט טובעת ואז צפים לפניה חייה. אלא שהיא טובעת רק במחשבתה. היא פוקחת עיניה וצִלו של איש חוסם את אורה. היא מבקשת ממנו לזוז, אך "כשלא שמעה תשובה כלשהי והצל עדיין גהר מעליה, הפנתה ראשה לעברו ולתדהמתה המרובה עמדו סביבה כל חבריה לבריכת השחייה ובמרכזם גבר גבוה שאחז בידו מגש ועליו ספל מהביל. עיניה נפערו באי אמון, היה זה בעלה שנפטר לפני כשש שנים." כאמור, ספר של שירים וסיפורים שאינם אלא רגעי חיים והוויתם, גם כשהם הזויים. וזה מחזיר אותי אל כותרת הספר ואל המשמעות שבה: האמנם "קלו כל הקצין".
יוסי גמזו: "עמוק בלילה עמוק בירושלים", הוצאת צבעונים 2020 109 עמודים. יוסי גמזו כבר איננו וזכרו יהיה ברוך. הוא הקדיש את ספרו זה "לזכרם הלא נשכח של חללי חטיבת הצנחנים ששחררו את ירושלים העתיקה ביו כ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967)." כך כתב בפתח ספרו, אך לא זכה לראותו מוגמר, ובו הרבה שערים, כמו אקדמות מִלִּין, שער הפרחים, שער שכם, שער יפו, שער ציון, שער האשפות, שער הרחמים, שער האריות, השער החדש, נעילה, ושלושה שירי זמר ירושלמיים. "צנחן צעיר לשעבר חוזר עם לַיִל / אל עיר הנצח, נצח בו שוכנים רֵעָיו / ששום מלאך בו לא זִמֵּן להם שם אַיִל", כך הוא מבכה ומצדיע לגיבורים שהלכו ואינם. ומהלל את הכתלים הנכבשים, הזנוחים, ואת ההד שמשתובב באוויר: "כתלי אזוב נָדפו פסוקי שיר השירים, כְּנַעְנַע, / עם איזה בושם של פסוקי "שֻׁלחן ערוך" ליוסף קארו." / והעיר סואנת ומבורכת: "רחוב הפרח האדֹם, סמטת הסַהר, / רחוב הגיא, סראיה, מעלה התות / ורחוב סנט פֶטֶר, סנט הלנה, פרנסיס, כנסיית הצער, / הערבוביה הזאת, השצף, הלהיטות / להתנבא בִבלי שפות זה של חֵרשֵׁי עצמם לדעת, / לצעוק תשובות רבות בִגְרון חידה אחת - // ועוד היום גדול / ועוד האור נִחַת." ועוד אומר: רק אנשים, בשר ודם, שהם הַנֵּזֶר / לכל יפיה של הבריאה, הֹוִוים לְעם..." ולקראת סיום הספר הוא כותב ומנבא על העיר הנבנית: "הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר-הבית / ופטישים יהדהדו בךְ, חֵי נפשי! / ירושלים, כֹּהנִייך וּלוִיַיִך / בדָם בונים בךְ את הבית השלישי." ואי אפשר שלא לומר: את שיריו של יוסי גמזו, בספר היפה הזה, מלווים ציוריו מלאי הצבע והנפלאים של מרדכי דוריאל. ולבסוף אומר כי חבל מאוד שהאיש הגדול הזה לא זכה לראות אל הופעת ספרו, אך יפה עשתה הוצאת "צבעונים" בכבדה אותו, ונשמתו ודאי תתעודד ביצירותיו הרבות המפארות את זכרו ובאהבה הלא מועטה שמלווה אותו.
דויד מונסונגו: "היופי הזה שיש", הוצאת "צבעונים" 2016, 129 עמודים. "זה קרה ביום שהבנתי שאין זמן אחר. ברגע של מפנה החלטתי ליצוק תוכן חדש לחיי, לצאת מתוך התבניות המוכרות ולתת מקום לעצמי, לנפשי." כך חש ביום ההוא דויד מונסונגו, אָמָּן רַב-תְּחוּמִי, מְשׁוֹרֵר וְצַלָּם, שֶׁחַי בָּאֲזוֹרִים הַמַּפְעִימִים שֶׁל צָפוֹן אַרְצֵנוּ, והחל להכין עבור עצמו אך גם עבורנו אלבום שירים וצילומים מהממים מטבע העולם החי לצידנו ובתוכנו בדומייה שאולי איננו עֵרים לה. ואתה תוהה מה רגיש או מרגש יותר, השירים או הצילומים. כי בסך הכול, ההנאה היא אינטימיות ושלמה מן הצרוף היפה הזה שיצר, ואני נפעם בבואי לכתוב עליו את שורותיי הצנועות. "אויר פסגות וניחוח גופךְ / בצהרי יום אפרורי / תמצית חיים מזֻקקת / במציאות שבה הכֹּל שברירי", הוא כותב לה, ולצד הדברים צילום רכס טובל בצבע שמים חלומי. או פרפר הקובע משכנו על עלה של פרח, ובעקבותיו השיר, "מה יֵדעו לספר / האם נדע מה סודם / בטרם יגוְעוּ / כעָפר נעלם." והוא כמו מאזין לרחש העולם, לרעש החיים
ואומר, "פוסעַ ברחובות הומים / וצעדַי לא נשמעים." וכאשר הרחשים מגיעם לקראת קיצם, הרי הוא דואג להקדים אותה ולצפות לה, לאהובתו, וכך הוא כותב: "גם אם בארזים תפֹל שלהבת / ועננה כבדה תחשיך יומךְ / אהיה שם להצית שלהבת / ונשמתי תקדים יומה למענךְ." והצילום שמלווה את השורות הוא על עץ רחב עפאים אבל בשלכת ושמַים אפלים ברקעו, אלא שגלגל של אש מאיר את סביבתם ברקיע, כמוהו כאור גנוז שהטבע מאיר בו למענם. והוא מסיים בתמונה יפהפייה של אריה רובץ ותוהה על השמים שממעל, ואומר, "כל אדם ראוי שלבו יצא במחול / שאין צורך ללמוד את צעדיו." ועל מה אותו אריה בוגר מהורהר חושב? לאן יצעד?
