אלי עמיר: "נער האופניים", הוצאת "עם עובד" 2019 622 עמודים. ספר כמעט אוטוביוגרפי של סופר ידוע כאלי עמיר, בין סופריה הידועים של ארצנו, ו"כמעט", אני אומר, משום שאין הודאה, ככל הידוע לי, של מחברו של הספר כי הינו אוטוביוגרפיה - אשר מצא לנכון לשבת בסבלנות ולכתוב אותו על 622 עמודיו, בגוף שלישי, והוא עשה זאת בוודאי כדי לקחת לעצמו את החרות להביא גם דברים קטנים שלא קרו במציאות שלו, גם אם קרו במציאות בכלל ובמציאותם של אחרים באותה עת, לשפוך אור ולאפשר מבט כללי ורחוק, מבט שאינו נגמר באישי, אלא לצייר תמונה כללית של אותן שנים סבוכות, לא פשוטות ולא קלות, אם לפרט ואם למדינה. הוא מספר על עלייתו של נער טרם קומה של זו ובהמשכה, קליטתו הזמנית בקיבוץ והמעבר שלו למעברה, כפי שנקראו המשכנות העוני והדוחק האלה אז, בצדי העיירה גדרה של אותה תקופה, ב"כפר העיוורים" כפי שנקרא המקום המסוים ההוא, לימודיו והשתלבותו בירושלים החצויה דאז, קשיי חייו הצעירים, החלטיותו ואי-ויתורו על שיקום וקידום עצמו, עד בגרותו, דרך אהבתו הראשונה לנערה בהירה ויפה משכונת רחביה האליטיסטית שהיה מצפה לה בעודו על אופניו, ויתר קורות נעוריו. למותר לציין כי גיבור הספר הוא נורי, אותו נורי הנער מ"תרנגול כפרות" ומ"מפריח היונים", העושים את שלושת הספרים לטרילוגיה, וכי הספר הנוכחי שבידינו, "נער האופניים", הוכרז כספר הזוכה בפרס "ברנר" בשנת פרסומו על-ידי אגודת הסופרים. עכשיו לכו וטבעו בעולם שהיה סביבנו, שהיה עולמנו אך חלקנו לא הכיר, עולם כמעט קמאי אשר אנו הילדים של אז צמחנו מתוכו והיגענו להיכן שהיגענו.
בילי טרובתי: "הפירט האחרון", הוצאת "צבעונים" 2020 260 עמודים. "הפירט האחרון" הוא ספר שכולו הרפתקה, מה עוד שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, ואם כך מיהו הפירט האחרון? האם זה רומאו, שהוסתר על-ידי נוצרים טובים בילדותו מפני הקלגסים הנאציים בגלל אמו היהודייה, אך מילדותו הוא מאוהב בילדה היפהפייה, מריה הגויה, בת המשפחה שנתנה להם את חסותה בהגיעם אל אותה ארץ זרה, וכולם הומתו בשל כך. אותה ילדה זהובת שיער וכחולת עיניים שנצצו לקראתו עת נפגשו בילדותם. רומאו, שנולד באיטליה שלא הגנה עליו ונאלץ להיפרד מאמו לנוס עם אביו אל ארץ זרה, רומאו זה הפך בבגרותו למבריח משקאות חריפים וסיגריות אמריקניות מזויפות שיוצרו בלבנון, וחי בספינתו המפוארת חיים של מלך.
האיש שהברחותיו התחילו בלרנקה שבקפריסין והגיעו עד סומליה, והיה עוגן לבסוף בנמל הסודני תוך שהוא משחד את האנשים המפוקפקים על חופיהן של אותן ערי נמל; אותו ילד קטן שהפך לגבר יפה ומצודד, שחייו היו סכנותיו, שהים היה כל חייו, הוא ומלחמותיו בפירטים אחרים ובראשם דון קרלוס, יריבו עוד מימי ילדותם. קרלוס זה הוכרז לעת התגברו כפושע מלחמה נאצי, והיה רודף בספינתו המהירה, זכר לאהבתו את מריה הילדה גם, אחרי ספינת הפאר של רומאו, ששנא אלימות ועשה את הברחותיו בדרכים של נועם. בנדודיו ובהדהוד יהדותו שמח רומאו להגיע עד לאשקלון כדי לרכוש דברים מיוחדים ושונים לרעייתו היפהפייה מריה, ובא אל העיירה אופקים בעקבותיה של אלין היפה, שידעה מחסור והייתה יכולה להיות בתו במניין שנותיה. הרפתקאותיו לא נכתבו בכדִי, הם מבוססים על אמת, ומחברת הספר, הרפתקנית יודעת ארצות וימים בעצמה, הכירה חלק מן הדמויות ובעיקר את רומאו, עובדה שמוסיפה לַסֵפר את האמת על אותן הפלגות ואותן ההרפתקאות המתוארות בו, ושמא אכן לא היה אחר מלבדו שנחשב בעיניה לאחרון הפירטים.
לילי פרי: "ברבורים בג'רוזלם ביץ'", הוצאת "טוטם" 2019 200 עמודים. דברים מגב הספר: "חבל, חשבה הכלה, איך לא הספיקה כמעט כלום מחלומותיה המתוקים שרקמה בברלין, בלימודי המוזיקה שלה ובזרועותיו של המלחין הצעיר והמבריק שכה אהב אותה... והנה, הכל הולך להסתיים כאן, בחתונת הבלהות הגרנדיוזית במלון הפאר ג'רוזלם ביץ': לנגד עיניהם הבוחנות של אלפי זרים, היא תינשא לאחד מתוך תשעה אחים, של משפחה דמוית-מאפיה, מרקע טטרי קשוח". אבל סיפור נובלי זה, המתרחש במשך יממה דחוסה אחת, המזכיר סיפור אגדה כאשר ואלסים מתנגנים באולם, מתחיל הרבה קודם לכן, בהרים מושלגים ובילדותה הקשה של הכלה ובמוזרות משפחת החתן. דברים המובאים טיפין-טיפין לרווחת הקורא, בין חיוך לצחוק, בתוך העוקא והמבולקה של אותה חתונת מיליונים מוזרה ושל גורל גיבוריה, על המשפחה העשירה עד להתפקע של החתן. כמה יפה מצליחה מחברת בעלת יכולת מופלאה לכתוב תוך כדי רכיבה, פעם בעלגות, שפיתחה כאן, ובין לבין בעברית נעלה ומסוגננת - כי אין זמן למנוחה, וגם כאשר פרקי הזיכרון של הגיבורים עצובים בהתרחשותם, והמהומה של חתונת הענק ומלאת הרגשות של פילגשי אבי החתן רבה, והבַּרבורים חסרי התמימות והנברשות והמצלמות בשמי האולם הענק כובשות את תשומת הלב. צריך לרוץ אחרי פרקי הספר, הקצרים מכדי להניח להם, ולתהות באיזה הומור ובאיזה קצב כתבה מי שכתבה את הדברים האלה. לקרוא ולרוב לחייך בעת קריאת הספר המסויט הסהרורי והמבדר הזה.
משה גרנות: "באתי, ראיתי, חוויתי", הוצאת "מעיין" 2020 212 עמודים. ילדותו ובגרותו של הצעיר המתואר בספר, הכתוב בגוף ראשון ונראה לפי הפרטים הרבים בו כסיפור של יודע דבר, היא מלאת שובבות נעורים שמתחילה עוד בבית הספר, ממשיכה בשירותו הצבאי, ויש בה הומור וציניות שאולי לא יקשה להזדהות עמם, דרך השירות הצבאי והאהבות או התשוקות הראשונות, למצוא את עצמנו. אבל נעוריו היו כאין וכאפס לעומת התבגרו, בנסיעותיו ושהיותיו המרובות להודו ובאזוריה השונים. הוא אומר כי ("...הודו היא עולם הפוך לישראל - בישראל אתה מייחל לטוב, אבל איכשהו מקבל רע, כאן אתה חושב טוב, יקרה לך רק טוב. לעולם אסור לך לדאוג."), או ("ההינדים מאמינים שהחולדות הן גלגול של נשמות"), ואילו בדילוגיו השונים ובני השנים למדינות כמו תאילד וגם יפן, או תחילת עיסוקו באוסטרליה ("שהיתי בחב"ד סידני חמישה חודשים, וחזרתי להודו, שהרי קניתי בזמנו כרטיס הלוך ושוב".) עד שובו לאחר הרפתקת-חיים ארצה, למוד ניסיונות רבים. זאת לאחר שסימה, הישראלית שפגש בהודו ונאלץ בסופו של דבר לשאת אותה לאישה רוקנה אותו באובססיביות מכל מה שצבר בעסקיו, בעיקר במדינות אסיה, והוריו המזדקנים תומכים בו כדי שיעמוד על רגליו ("מינה רצתה להוכיח לי, ובעצם לעצמה, שהיא זורקת אותי, ולא אני אותה"). הוא חוזר די מצולק אבל חסר חרטות, ומי שיתחיל לקרוא ספר זה צריך נשימה עמוקה, כי עליו לעשות מרדף אחרי המעשים המתוארים בכל עמוד ועמוד. ואני חושב עכשיו על נשימותיו העמוקות של המחבר, שיכול היה לעמוד במרוץ של כתיבת הספר הזה.
אסתר ח"ג ויתקון-זילבר: "בלעדייך איני שווה", הוצאת המחברת 2020 295 עמודים "אליהו הנביא אהב את סבתי וסבתי אהבה אותו", כך מתחילה אסתר ח"ג ויתקון את המלל הראשון בספרה הממואר. משקלו של הספר, תוצאת נייר הכרומו הכבד והעטיפה הקשה נותנים לו את משקל הכבוד החומרי הזה שביקשה המחברת לחלוק לדורותיה הקודמים, להוריה ולסביה, בעיקר לאימה שהאריכה וחיה אבל לא קלות היו עליה שנותיה. ומספרת על אם סבתה, שם היא מתחילה את סיפוריה, שהייתה אישה חזקה, שניהלה את ביתה ואת חוותם החקלאית ביד רמה בכפר שכל תושביו היו גויים, ופרט לגידול הילדים ניהלה גם פונדק לעוברי הדרך. צא ולמד, אך בכתבים מסוג זה פוגשים הרבה נשים חזקות, עליי לומר, כאשר הבעלים מרוכזים בעסקיהם ובלימוד תורתם ואלו נשותיהם עשו את כל היתר. סיפורי הכפרים או החוות של פולין הם יפים כשלעצמם וסיפוריים מאוד, על-אף החיים הקשים ורוע הלב של הגויים שסבבו אותם, ואלו המחברת מביאה אותם בגיחות קצרות שלא נותנות לקורא להניח להם ולאבד עניין, והם מעורבבים באותו קוצר יריעה מתוכנן של סיפורי ימינו אנו, על בתי הבטון והמעליות של היום. ולפני סיום, כאשר הוריה כבר אינם, כשהיא יודעת כמה גדולה האלוהות וכמה פעוט האדם, היא כותבת כך: "מכמנים של חיים נאגרים בתחתית הנפש ומזינים אותה לעתות משבר." ואני אומר, טובים הם המכמנים האלה, וככל שרבים הם, כך הם מזינים את הנפש לעת הצורך בם.
גבי זיו: "גורלות", הוצאת "פרדס" 2020 95 עמודים. מאז קראתי את ספרה "יורי", לפני שנים אחדות, בשבתי לשפוט בפרס ברנר, אני זוכר לטובה את כתיבתה השונה של המחברת, והיא שבה כאן בנובלה סוריליסטית-מיסטית של אהבה מוזרה. משפטים קצרים, מהירים, שמסתיימים בנקודה. דסטניה היא ילדה שחיה בפנימייה, ובבדידותה וכדי לשרוד למדה לזחול. כך בורחים המקקים כאשר מנסים להרוג אותם. זוחלים ובורחים. "לפעמים אני רואה כמה בנות ביחד. הן עומדות קרוב אחת לשנייה וצוחקות. בטח שמחות. אני רק משתדלת לא לבכות גם כשעצוב לי." כזהו עולמה, פחד בדידות וניכור. עד שיום אחד הכירה את מיגל. ואז, היא כותבת, "הילד חייך. הלב שלי התקמט כמו נייר ולא יכולתי לנשום." והוא אמר, בשקט, "קוראים לי מיגל." ועכשיו חשה דסטניה מזו אהבה ומהי כמיהה, אבל לא מבינה עדיין את הרגש. היא מדמה עצמה עכברה, והוא מדמה עצמו לזאב. נער-זאב. וכך שניהם מגורשים יום בהיר אחד מהפנימייה, עד היפגשם כעבור שנים והם כבר בוגרים, היא כמשרתת מוכת עוני והוא כעלם שביום עוסק במה שעוסק, ובלילות ביער עודו חובר לזאבים ותוהה על עצמו. הנובלה כתובה בכתיבה תמציתית ביותר, ובמונולוגים קצרים שמובאים לחלופין על-ידי השניים באיזו דהרה, נוטים להיות מכושפים. מפגש סוריאליסטי של גורלות בנופים זרים, והסיפור נועד למי שלבו עודו צעיר ולמי שיודע להזות את הדברים.
