אתנחתה עם רופא שיניים

עברה שנה וחצי, כבר שבועיים אחרי החיסון השני של פייזר, הגיע הזמן ל"תיקונים" שנתיים של הגוף, שבחלוף הזמן דורש תחזוקה יותר שוטפת. אתמול הייתי אצל ד"ר ארז צור, כאן אצלנו במודיעין. הוא רופא מהולל, שהגיע מהדסה, פריודנט, מנתח, ששמו הולך לפניו. התקבלתי אליו בפרוטקציה. לצערי, אישי היקר, נזקק לשירותיו, אז, אחרי זמן, הסכים לקבל גם אותי. "מה כואב לך", שאל, "לא, רק באתי לבדיקה שנתית". הקפדתי לנקות את שיני היטב, לא הלכתי לשיננית - השתדלתי לא לבצע שום פעולה מיותרת בימי הקורונה. הוא והסייעת שלו לבושים היו בבגדי חלל, מסכות על פניהם, נראו מנותקים, ואפילו חיוך לא בצבץ בזויות עיניהם. התיישבתי. תורידי את המסכה, אמר, תפתחי את הפה, יותר רחב, תפתחי, תפתחי, והצטלמתי. "את מצחצחת היטב? רואים שלא היית אצל השיננית". מיפה את פי והסביר לסיעת: שן 48 חסרה, שן 38 חסרה, בדק את עומק נסיגת החניכיים ופירט: 32 - 1 מ"מ, 31−2 מ"מ, D, B, 4 מ"מ וממשיך והיא רושמת. בהבזק עברתי למציאות אחרת: אצלנו בשיכון, בקריית היובל, ברחוב בורוכוב, גר ד"ר ברקו. רופא שיניים מהולל, שהיה החבר של אבא שלי, ד"ר כגן. הם היו חברים עוד מפולין. זה היה מזמן, הייתי אז בת שלוש עשרה, בראשית שנות הששים. הגיע הזמן לביקורת שיניים תקופתית, אבא אמר שאני חייבת ללכת. שניהם היו קפדנים. פעם ד"ר ברקו תפס את הבן שלו, שלקח סיר בישול מביתם, וטיגן בו תפוחי אדמה על גבי מדורה, במגרש הצמוד לביתנו. רדף אחרי המסכן עם הסיר וצרח בפולנית, פעמים אין ספור: "קטו ויצ'ישצ'י מי טן גארנק", כלומר: "מי יצחצח לי את הסיר, אתה תצחצח לי את הסיר", שכבנו על הרצפה מרוב צחוק... "תפתחי את הלוע", פקד עלי ד"ר ברקו, כשהגעתי אליו כמצוות אבי, "לא צחצחת את שינייך, למה את לא מצחצחת שיניים", צעק. כשהייתי אצלו קודם, עשה לי סתימה מכסף. קדח, כאב לי, כל הראש הזדעזע וגם הגולגולת. כשהייתי ילדה בפולין, הייתה לי דלקת שקדים חמורה והוציאו לי אותם, בישיבה על כיסא של רופא שיניים, עם הרדמה מפוקפקת, בבית חולים לנזירות, הורי לא נוכחו. קשרו אותי ברצועות לכיסא. הדם פרץ מגרוני - והצרחות, חבל"ז. אולי מאז איני מתלהבת ממצב ישיבה בכיסא של רופא שיניים. ביושבי על כיסא רופא השניים, כשד"ר ברקו הסתובב לרגע, החלקתי מהכיסא, והסתלקתי. לא ראיתיו יותר, ירד לשוודיה. מס הכנסה חיפש אותו, הצהיר על כל הכנסותיו, והם לא האמינו, בלילות היה מצחצח את חדר קבלת החולים, להכינו ליום עמל הבא, היה מאוד ישר. מדינה מושחתת קבע. חזרתי למציאות − ד"ר ארז צור עדיין מיפה את שיני. אמרתי לו, שאם המצב חמור כל כך אולי אסתלק לי, הוא חשב שזה ברצינות, וצחקנו שלושתנו.