אור לגויים

מִשְׁכָּן לַשְּׁכִינָה

הַשְּכִינָה שׁוֹכֶנֶת בְמָקוֹם רָאוּי לָהּ

הִיא יוֹצֵאת מִמָּקוֹם זָר בִּשְבִילָה

סוֹכְכָה עַל יַעֲקֹב וְעַל פָּמַלְיָתוֹ אִתּוֹ

כֹּל עוֹד שָמְרוּ בְּנֶאֱמָנוּת עַל בְּרִיתוּ

זֶה שֶׁצִּוָּה ה' יִשְרָאֵל בְּדַרְכָּם לְגֹשֶׁן

וּנְתָּנָם לוֹ כִּשְנֵים עַשַׂר אַבְנֵי הָחֹשֶׁן

וְהֵבִיא אוֹתָם אֶל מַרְגְּלוֹת הַר סִינַי

נָתַן לָהֶם תּוֹרָה בּאָמְרוֹ שָׁם אֲנִי ה'

וְאָז מִכָּאן לְכָאן בַמִּדְבַר הָעָם נִצְטַוָּה

לְהָקִים מִשְׁכָּן לַשְּׁכִינָה לְשַׁכֵּן תִקְוָה

וּבוֹ יְקַיֵּם הָעָם עֲבוֹדַת אֵל בֶּאֱמוּנָה

וה' יִשְכּוֹן בְּקֶרֶב הָעָם בְּחֶן וַחֲנִינִה

נר התמיד להאיר דרך ישראל בעמים

הדבר המסמל את יחודו של עם ישראל על ארבעת בניו, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול, הוא האור שמאיר דרכו של עם ישראל בקרב העמים וזאת לא לשם התנשאות אלא כדי לקים הצו "שית שלום" בקרב העמים ושלום על ישראל. לא בכדי נאמר על עם ישראל שהוא עתיד להיות אור לגויים. אלא שלדאבוננו אנו לא נראים תמיד כך ולא נחזים כאור לגויים. צריך לאמר כי תכונה זו לא הוענקה על-ידי הקב"ה לישראל ללא תנאי, היא הוענקה בתנאי שישראל ינהג לפי תכונה זו כרוחה וכלשונה, ושזה יקבל ביטוי במעשיו הן כלפי פנים בתוך העם עצמו והן כלפי חוץ בקרב העמים, אשר לא קבלו עליהם תורת ישראל, וכל עם באמונתו חי והעולם כמנהגו נוהג. בנסותנו להגדיר את האמרה "אור לגויים" נִוָּכַח שתכונה זו איננה תכונה גלויה, היא פנימית טמונה בלבו של כל אחד מאתנו ועל כל אחד לדאוג שאור זה ישאר דולק ומאיר לגויים ולא יכבה. לכן נצטווה ישראל בעודו במדבר להדליק נר התמיד במשכן, ושזה יהיה משמן זית זך כתית למאור, כי הרי נר התמיד כשמו כן הוא לעולם לא צריך לכבות. לא רק אלא שהאור צריך להיות אור זך וטהור לא רק מאיר על ישראל אלא על כל הגויים-העמים. ברם כשמדובר במצווה אשר צווה ה' את משה לְאָמְרָהּ לישראל בסמוך לצאת ישראל ממצרים מבית עבדים כאמור: "להדליק נר התמיד" זה הדבר מעורר תמיהה מנין יקחו בני ישראל שמן זית זך במדבר, שהוא צח ויבש ולא צומחים בו עצי זית אשר מניבים זיתים ועוד זיתים שנתן להפיק מהם שמן זית זך "כתית" למאור, משמעות הביטוי "כתית" במסיק זיתים (מקורו כפי הנראה בשפה הארמית וכך גם בשפה הערבית, כאשר אומרים בעת המסיק "כִּתּוֹ" כלומר "קטוף" (או "שפוך") אותו או "חֲלוֹש" את הזית מן העץ ביד ולא בחביטה במקל). מכל האמור, יש משמעות למצווה אשר נצטוה ישראל בסמוך לצאתו ממצרים ובלכתו במדבר, לא כל שכן שכך עליו לעשות בשבתו בארץ מורשתו ישיבת קבע ובה יקים מקדש במקום משכן, וזה אשר מסמל אור לגויים, אור זך וטהור. נתן לאמר זו דרכו של ישראל בקרב העמים, וכי זאת הדרך הנכונה והישרה והטהורה והמאירה והמזהירה לחיות בשלום. בכך מתקימת נבואת נביאנו: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן ינהג בם ואז ישרור שלום בין העמים אשר ידעו כי ה' אלוהי ישראל - אֱלוֹהַ כל הבריות.

שמו של משה לא נזכר בפרשה כֻּלָהּ.

למרות היות משה האדם המרכזי עוד בטרם יצאו ישראל ממצרים ולאחר צאתם ובלכתם במדבר, לא נזכר שמו בפרשה זו "תצוה" המתחילה ב-"ואתה" כשהדברים מופנים אל משה והכל נעשה על-ידי משה כי ה' דבר אתו בצוותו להביא דבר ה' אל העם. אי-הזכרת שמו של משה עוררה תמיהה אצל בעלי המדרש והאגדה ונסו למצוא קשר בין העלמת שם משה מהפרשה הזאת לבין דברי משה אל ה' שאמרם אחרי חטא העגל, ששם אמר משה לה' בבקשו רחמים על ישראל שחטאו: ועתה אם תשא את חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (כי תשא לב/לב) גם בהגדה של פסח שכל כלה מספרת ביציאת מצרים, אשר משה שם האדם המרכזי, שמו לא נזכר בה. וזה איננו מקרי. עמנו נזהר מלהטיף, כי המנהיג חזות הכל, אף אם המנהיג עילוי גמור כמשה. התורה איננה רואה באדם יהא החכם והישר והטוב ביותר, כאילו הוא מעל לטבע האנושי. לפיכך ישראל על כל דורותיו ועל אף תהפוכות הזמן לא הוסט מהאמונה בה' ולא בדם בשר ודם, ושם תמיד קשר ישיר עם אלוהים בלי מתווכים בני אנוש. זה מסביר מדוע שמו של משה לא נזכר בשמו ונכרו רק מעשיו, זה שמבדיל ישראל מהנצרות וזו גם הסבה שרוב גדולי ישראל בכל הדורות התנגדו להפוך קברו של צדיק למקום לעליה לרגל, לבקש מן המת בקשות במקום לפנות להקב"ה במישרין בתפילת יום יום (תפילת השמונה עשרה שהיא תפילה אישית של האדם הפונה במישרין אל אלוהיו, לכן היא נאמרת בלחש). מכאן אי-אמירת שמו של משה מהפרשה איננו מקרי ונעשה מטעם זה, שלא להפוך אדם בן אנוש ל"על אנושי". משה עצמו אמר לקב"ה בבואו לגונן על ישראל שחטאו בחטא העגל, החטא החמור ביותר שחטאו אחרי צאתם ממצרים, מחני נא מספרך אשר כתבת. אם אינך מוחל וסולח לעמך החטאים. משה ראה את עצמו מגן על עם ישראל שהופקד עליו על-ידי הקב"ה. מחל על כבוד ובכך הצדיק את הכינוי שנתן לו הקב"ה, איש עניו מכל האדם על פני האדמה. מן הראוי שמנהיגי ישראל לדורותיהם יאמצו תכונה זו לעצמם בכך ירום כבודם, כי תכונת הענוה ואי ההתנשאות טבועה באדם והיא קבלה ביטוי באמירה: אני ואפסי עוד (שעיהו מז/ח): וכך אמרו זאת זקננו בערבית: שופוני יא נאס (תרגום חפשי היי אנשים הביטו וראו אותי). הסיבה השנייה לאי אזכרת שם משה בפרשה כדי לרמוז לו ולנו כי מצוות הקמת מקום עבודת האלוהים, עתיד שלמה המלך לקימה בבנין בית המקדש בארץ המובטחת בהר המוריה הוא הר-הבית כשמו לחאר בנית בית המקדש שם והוא נועד לעבודת הקדש, ובו יכהן ה"כהן הגדול" והכהנים הזוטרים לשרת את הציבור בקודש. מכאן הפרשה פותחת בפסוק כבפניה אנונימית: ואתה תצווה את בני ישראל וגו' (כח/ב). ובהמשך נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו וגו' או ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ברור כי הקב"ה מדבר אל משה למשה במדבר ועתיד הקב"ה לְכַוְנָם לדוד ולשלמה. יש הסוברים כי אי-הזכרת שמו של משה מדגישה את קבלת התורה ודרך העברת הכתוב בה לדורות הבאים דהיינו מסירתה, כפי שזה קבל ביטוי בפרקי אבות הפותחים את הפרקים כך: משה קבל תורה מסיני ומסרה לִיהוֹשֻׁעַ. וִיהוֹשֻׁעַ מסרה לזקנים. והזקנים מסרוה לנביאים, והנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. זו הָמַסֹּרֶת, שנדרש כל אחד מאתנו לקבל ולמסור וזאת על דרך לימוד התורה. נשוב אל ראשית דברנו בדבר אי-אמירת שמו של משה, ללמדנו והצנע לכת ואל תאמר: אני ואפסי עוד (אָיִן) וכך נהגו יוצאי ארצות ערב לאמר זאת: (אִל כִּבְרָא לִאָלא) תרגומו (הַגְּדֻלָּה לה') מכאן "הענוה" לאדם, יהא מעמדו אשר יהא כל מעמד כמעמד משה רבנו.

החכמה והעבודה מאדירים את האדם

אף על-פי שהפתגם העממי אומר "אכבר מני ביום אערף מני בסנה" תרגומו: "בוגר ממנה ביום חכם ממני בשנה" אלא שהתורה מאדירה את הצעיר על פני הבוגר ממנו. כך מצאנו "יצחק על פני ישמעאל, יעקב על פני עשו, יוסף על פני ראובן ואחיו., וכאן משה על פני אהרן. אין לראות בכך משום פגיעה בבוגר, בכך רצה הקב"ה לתת יתרון לחכמה ולתושיה על פני הגיל. בפרשה שלנו אהרן "סמל העבודה בקדש ומשה סמל האמירה התורה. כך אנו למדים כי לימוד התורה כמוהו כעבודת השם. זה שהיה בהליכה במדבר וזה שיהיה בישיבה בארץ. וכך אמר הקב"ה אל משה: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (כח/א) דברים אלה מעוררים שאלה, האם אהרן לא היה קרוב למשה? והרי כל ימיו פרט לאותן שנים בהן נמלט משה מפרעה למדין היו הם קרובים זה לזה, מה בא הכתוב ללמדנו? אלא זה מהוה רמז להקרבת עבודת האלוהים בהקרבת קרבנות לתורה. כי התורה היא בבחינת חכמה ודעת והעבודה בבחינת עשיה בחכמה ודעת, זאת משפיעה על זאת. מכאן שהתורה בלי עבודה ועבודה בלי תורה אין שלמות. "הנצי"ב" (נפתלי צבי יהודה ברלין - מוולוז'ין ) אמר על כך, כאשר הרים הקב"ה כוח התורה יותר מכח העבודה, משום הכי אמר (למשה) "הקרב אליך", שתהא מעלתו קרובה למעלתך אם איננו מגיע אליה בשלמות, הרי "דכתר תורה גדול מכתר עבודה", ברם השוני בפרשנות מקורו במחלוקת בין לומדי תורה לשמה בארצות המערב בין "החסידות" לבין "המתנגדים", אשר אלה האחרונים אין הם רואים בתפלה עִקָּר הם ראוים בה כאחת מהמצוות בתרי"ג המצוות ולא יותר ויחד עם זה הם מעמידים בראש את למוד תלמוד-התורה והנובע מכך עיקר. מכאן יש והמלומדים יושבי נכר, רואים בכך כ"יצאו ידי חובתם", אפילו לא קימו מצות הישיבה בארץ על כל המשתמע מכך ולא היא. העלייה לארץ והישבה בה, ישיבת קבע היא מצוה חשובה ביותר שבתורה, וכל המנסה להצדיק ישיבתו בנכר ומקים יתר מצוות התרה, תמיד ימצא כי לא קים כל מצוות התורה. לא חרש ולא זרע ולא קבל יבול ולא הביא מעשר ממנו ולא נטל חלק בחידוש קוממיות ישראל בארצו במסגרת חידוש ימינו כקדם. שם בנה ונבנה ובה ישב בטח באין מחריד, בכל מקרה ניתן לאמר כי כל אחד מאתנו נוטל חלק לקיומנו בארצנו כדברי הנביא: הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַּמְלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת בַּשָּלַח (נחמיה ד יא). הנטל הוא על כולנו תורה ומלאכה. אפ אם זה פטור וזה חיב, דין אחד לכלנו.

הַלּוּמֵד תּוֹרָה בְּלִי מְלָאכָה חָסֵר דּוֹמֶה הוּא לְחוֹרֵשׁ זוֹרֵעַ וְלֹא קוֹצֵר

חוֹבָה לִלְמוֹד וְחוֹבָה גָּם לַעֲשׂוֹת כִּי זֶה נִמְצָא כָּלוּל בְּתַרְיָ"ג מִצְווֹת

הַגּוֹרָל אֵינֶנּוּ מַבְחִין בֵּין זֶה לָזֶה הוּא דַּן הָאָדָם עַל מֶחְדָּל וּמַעֲשֶׂה

כּל קוּשְׁיָה הַקְשֶה וְאַל תֶחֱשֶׁה תְּשׁוּבָה לָהּ תִּמְצָא בְּתוֹרַת מֹשֶׁה

בְּצָרָה גְּדוֹלָה אָנוּ כְּחֶלֶק מִיְּקוּם וְכַיּוֹם כּל אָדָם מָצוּי בְּמַצָּב חֵרוּם

מְצֻוִּים אָנוּ לִנְהוֹג כְּמִצְוַת חָכָם לֹא לִטְמוֹן רֹאשׁ בָּחֹל וְלוֹמַר לַהָדָ"ם

כִּי הַנָּגִיף לֹא מַבְחִין בְּתְוֹכֶנוּ דָּר לֹא מַבְחִין בֵּין יוֹם רָגִיל וי"ד בְּאָדָר

נַעֲשֶׂה כִּדְבַר מֹשֶׁה הוּא דְּבַר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְמַע כְּפִי שֶׁהִתְחַיַּבְנוּ בְּסִינָי