עמוס עוז ואורי צבי גרינברג

אודה, שהיה לי קשה לקרוא את אשר כתבה בתו של סופר אהוב עלי על היחס המתנכר והפוגעני שלו כאבא אל בתו. הסופר הוא עמוס עוז, שיישאר אחד מסופריה הגדולים של הספרות ישראלית, גם כשאני ורבים כמוני כואבים מאוד את אשר עבר על בתו, ועל כך היא נותנת ביטוי בספר שכתבה ויצאה לאור בימים אלו. דמעתי במפגשי עם תיאורים מצמררים בספרה. אודה, שקשה היה לי לקרוא את אשר כתבה רעיית המשורר האהוב עלי על יחס מתנכר ופוגעני שלו כבעל אל רעייתו. המשורר אורי צבי גרינברג יישאר אחד מהמשוררים הגדולים של השירה העברית, גם כשאני ורבים כמוני כואבים את אשר עבר על רעייתו ועל כך היא נותנת ביטוי בשירים שכתבה, ובראיון שנתנה בעיתון הארץ לדליה קפלר. אודה, שאני מקבל את דעותיו הפוליטיות של הסופר עמוס עוז וחולק על רוב דעותיו הפוליטיות של המשורר אורי צבי גרינברג. אני רואה בסופר עמוס עוז אחד מגדולי הסופרים שלנו, ובמשורר אורי צבי גרינברג אחד מגדולי המשוררים שלנו, הגם שאני חולק על חלק הארי של דעותיו הפוליטיות. עמוס עוז ואורי צבי גרינברג הם נכסי צאן ברזל יקרים של התרבות הישראלית, כל אחד מהם בתחומו העניק את תרומה סגולית ויחודית לאוצרות התרבות של עם ישראל בדורנו. לצערי, אנחנו עדים למסע שיסוי קשה, המבקש לעשות עפר ואפר מהאוצר הספרותי שהשאיר אחריו עמוס עוז. ישנה התגייסות מחפירה של חוגי ימין סהרורי נגד כל מה שכתב עמוס עוז עקב דברים כואבים שכתבה בתו על מה שעבר עליה בבית אביה. אני מאמין לבת של עמוס עוז וכואב את כאבה, אך אני דוחה בכעס רב את כל המבקשים להניף יד על האוצר התרבותי, על הנכס התרבותי היקר, שהשאיר לנו עמוס עוז. לא זכורה לי התנפלות גסה ובוטה על שירי המשורר אורי צבי גרינברג אחרי ראיון שנתנה רעייתו המשוררת עליזה טור מלכא (הר – המלך) לדליה קפלר ב-26 ביולי 2005 והופיע בעיתון הארץ לרגל צאת ספרה הרביעי "שובי נפשי לתפלתך", המכנס את מכלול שירתה. בראיון לדליה קפלר מספרת עליזה כיצד הצליחה לשרוד בצלו של המשורר אורי צבי גרינברג, לאחר שהתגרשה מבעלה הסופר מרדכי שלו. והתחתנה עם אדם, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה, גידלה את חמשת ילדיה אותם ילדה בשנות נישואיה הראשונים. בעמודים 171-173 אנחנו מתוודעים לשיר "במשפט", שכתוב כדרמה שירית ועוסק ביחסיהם של זוג משוררים, הוא מתרחש בבית המשפט ונפתח בטיעון בו היא מאשימה את בעלה האשם לדבריה "שֶׁיִּהְיוּ לִי פָּנִים מְגֻדָּפִים". היא מתלוננת על שמעולם לא הלביש אותה בצבע כחול, בו היא הלבישה אותו. בצבע הכחול היא רואה את צבע אהבת התקווה. בעמוד 191 היא כותבת על רגעים בהם התייחס אליה בחוסר רחמים גמור "....אֲבָל לְעֵת זָעַק לִבִּי.... מַדּוּעַ לֹא שָׁמַעְתָּ"? בעמוד 192 היא כותבת בכאב רב על חוסר הכרת התודה של המשורר להתמסרות הפנימית המלאה שלה, על השטחיות שביחסו אליה, על העינוי שגרמה לה אדישותו – "כְּכָל שֶׁהָיָה הֶעִנּוּי דַּק, קָשֶׁה הָיָה מִנְשׁוֹא". קשה לקרוא את השיר "בָּדָד"' בו זועקות שנות ההשפלה, שעברו על המשוררת במחיצת האיש שעמו קשרה את חייה והייתה אם לחמשת ילדיהם – "מִשּׁוּם שֶׁרוֹךְ לֹא בִּקַּשְׁתָּ – רוֹךְ לֹא הֶעֱנַקְתָּ". שירתה של עליזה טור מלכא, רעיית המשורר אורי צבי גרינברג, היא חגיגית וגבוהה. אוצר המלים והתחביר שלה מתחברים למקורות ספרותיים ובעיקר למקרא. אנחנו פוגשים במשוררת המתארת את האכזבה של אישה מאי ההדדיות באהבה – "לֵב יְדִידוּתִי הִצַּעְתִּי וְלֹא הֶאֱמַנְתָּ, אַתָּה קִנְאָה אֲפֵלָה לְתוֹךְ דַּמְךָ קוֹצִים הָיְתָה זוֹרַעַת... בְּחֶשְׁכָתְךָ עָטוּף הָיִיתָ..." אי אפשר לסיים בלי לחזור לאישה, רעיית אורי צבי גרינברג, שהופיעה בשיר "במשפט", בו טענה את טענותיה בפני השופט, שאינו מבין על מה היא מתלוננת, אינו מבין את אמירתה, שהגבר המשורר לא נתן לה צבע, אינו מבין את כאבה, כי הייתה חסרת התייחסות לה היא ייחלה, תמיד הרגישה עצמה בודדה. כשם שלא הסתערו חוגי השמאל על יצירות שיריות של אורי צבי גרינברג לנוכח טענות רעייתו על התנכרות בעלה, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה, ובמחיצתו חשה "תָּמִיד הִרְגַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי בּוֹדְדָה", כן אין הצדקה להסתערות של חוגי הימין על יצירותיו של הסופר עמוס עוז. מקובלת עליה גישת הפרסומאי, בנם הבכור של אורי צבי גרינברג ורעייתו עליזה, הפרסומאי חיים גרינברג, שהסביר בעיתון הארץ במאמר של דליה קרפל, בו הסביר באופן המשכנע ביותר שחשיפות אישיות מסוג זה אינן רלוונטיות לציבור. מה שרלוונטי זו היצירה הספרותית. אני קד קידה בפני האוצר העשיר, שהשאירו אורי צבי גרינברג ועמוס עוז כל אחד מהם בתחומו. עם הנכס התרבותי, שהשאיר לנו אורי צבי גרינברג, אמשיך להתווכח ואשקוד על שליחותי להעמיד מולה את האמת הפוליטית, שמנחה אותי.