עבדתי בראשית דרכי החינוכית כממלא-מקום בהוראה, בתקופת היותי סטודנט באוניברסיטה. בכל פעם שהיה חסר מורה בבית הספר, נהוג היה שמנהל בית הספר מתקשר למשרד החינוך ומזמין ממלא-מקום בהוראה. כך יצא שהייתי מגיע מדי פעם בבוקר ונשלחתי בכל פעם לבית ספר אחר בירושלים ללַמֵד יום לימודים שלם בכיתות שאותו מורה היה צריך ללמד.
במשך הזמן נוצר קשר מיוחד עם בית ספר יסודי בשכונת קריית מנחם, שם התגוררתי בראשית נישואיי. היינו זוג צעיר וגרנו ברחוב דהומיי, די קרוב לבית הספר היסודי.
יום אחד ישבנו כל המורים בחדר המורים, וזה היה סמוך לסוף יום הלימודים. הייתה אווירה טובה מאוד, ואחת המורות אמרה: בא לי ממש גלידה עכשיו...
שאר המורות הצטרפו: וואוו, גלידה ביום חם כזה - זה ממש סוף הדרך.
אני רוצה גלידה תות בננה, אמרה אחת.
אני אוהבת גלידה פיסטוק, אמרה מורה אחרת.
המורה לטבע אמר: אני מעדיף גלידה שוקולד.
אתם יודעים מה, אמרתי להם, אני זוכר שבהקפאה של המקרר שלנו יש קופסת גלידה גדולה. יאללה בואו נפתח שולחן. לא זוכר איזו גלידה שם, אבל מה שיהיה תמיד גלידה זה טוב.
עשינו עסק, אמר המורה לטבע.
זה בא בחשבון, אמרה המורה למתימטיקה.
זה רעיון רב דמיון, אמרה המורה לספרות.
יצאנו כולנו בתהלוכה לעבר הבית שלנו ברחוב דהומיי. אשתי בדיוק הייתה עדיין בעבודה, ולא הייתה בבית.
נכנסנו לבית, ואמרתי להם לשבת בפינת האוכל ולצַפּות לגלידה שהיא הפתעה.
כולם ישבו ושַׂמתי לפניהם גביעי גלידה וכפיות קטנות מפלסטיק.
ממש גלידה וכפיות, כלומר: עמדתי בציפיות.
הלכתי למקרר והוצאתי מן המקפיא של המקרר קופסת גלידה גדולה בצבע ורוד.
הנחתי על השולחן.
פתחתי את המכסה וכולם נעצו עיניהם בקופסה לראות איזו גלידה מיוחדת אני צופֵן להם שם.
כשהסרתי את המכסה היו בקופסה המוקפאת.... קציצות דגים מוקפאות...!!!.
