נמשכת המכירה של חיסונים מישראל לארצות אחרות. האחרונה היא למדינת מאוריטניה. אין לי מושג איפה זה יוצא, אבל יש מי שיודע כבר איך זה ישתלם לנו. בינתיים העניין נעצר בהוראה משפטית. לא ידוע מה יקרה בעת תביעה של נטילת חיסון - על מי האחריות נופלת למשל. אחריות זה דבר שלא הרבה אוהבים לקחת. זה ועוד סוגיות משפטיות ואתיות, עצרו את מהלך "אצלי הכל בעשר".
אני נזכר בימים אחרים. להיות מש"ק דת או כפי שקוראים לה היום משק מו"ר - מורשת ורוח, או מסורת ורוח, לא היה תפקיד מבוקש יותר מידי לפני עשרים וחמש שנה עת גויסתי לצה"ל. הרבנות הצבאית לא הייתה הדבר הכי אטרקטיבי בכל מה שנוגע לבחירה בגיוס. לא סימנו אותה בעדיפות הראשונה בנייר המכונה "מנילה". אותו נייר שנתן לך לתעדף לאן תרצה להשתבץ, ולא היה קשור במאומה למה ששיבצו אותך לאחר מכן. חיילים של ישיבות ההסדר לא ממש התחברו לעניין, ואפילו די סלדו. מבחינתם היה עדיף כל תפקיד מנהלה ורק לא רבנות צבאית. חילונים מצידם לא ממש אהבו שמישהו יאסור עליהם לאכול חמץ כבר מפורים. שלא נדבר על מפקדים שלא אהבו את העובדה שיש "נוהל שבת" שאוסר עליהם לחלל שבת בפרהסיה, והחליטו לנהוג ברחבי הבסיס עם הרכב הפרטי שלהם, או לחלופין בפז'ו 205 שניתנה להן כתנאי שירות. דברים שהיו וקרו. זה דווח למפקדים מעל, ומתוך רצון שלא להפריע לאף אחד להתקדם, הקצין היה צריך לעמוד למשפט מול מפקד ששופט אותו, ושבעצמו די הסכים איתו אם לא עבר בעצמו על הפקודה. רק שאותו לא תפסו.
תפקיד המש"ק דת היה אם כן, מפלטם של בעלי כיפות סרוגות בוגרי הממלכתי דתי, שלא השתייכו לישיבות ההסדר. בעיקר מזרחיים מעיירות הפיתוח ופליטי ישיבות שלא מצאו את עצמם. מידי פעם הבליחו לתפקיד כמה בעלי שיוך וצבע אחר, אבל רק ביחידות נחשבות - שייטת, סייבר שרק התחיל לעלות ועוד, וגם הם קודמו מהר מאוד להיות קציני הדת באותם מקומות. בקיצור, אם כבר ג'ובניק ואם כבר רבנות, אז שיהיה כמו שצריך. בטח לא בגדוד מרוחק בערבה. רבני הבסיס לא היו הגורם הכי משפיע בבסיס, בהנחה שהם היו נמצאים שם מספיק כדי להשפיע, ובכלל, נדמה שהתפיסה הצבאית כלפי רבנות הבסיס הייתה "חיו ותנו לחיות".
חיילי הסדיר של הרבנות כמו משגיחי הכשרות - מכש"ים שהשתייכו משום מה לאותו מגזר - מזרחי, נאלצו להביע נאמנות גדולה יותר לחבריהם הטבחים. הם הבינו שיותר כדאי להם לייצג את רס"ר המטבח מאשר את רב הבסיס. משקי הדת בגדודים ובשאר המקומות בהם היו כפופים לקציני השלישות, וזכו לשבת במשרד ולא ליד סיר מבעבע, הביעו נאמנות גדולה יותר לקצין השלישות מאשר לתוכניות "גדולות" של לימוד והנחלת התורה. זה על קצה המזלג (הבשרי - מסומן באדום), התורה על גוף חבוט שמנסה במשך שנים לשמור על מעמדו ועל תקן החצי רכב שהובטח לקצין הדת בחלוקה עם מ"פ המפקדה - עוד תפקיד לא ברור, שנתקל לא פעם בחוסר ההבנה המהותי בצבא של "מי בדיוק המפקד שלי כאן"?
בעוד שבשגרה נאלצתי להתמודד עם בעיות קטנות של כשרות, שבת, פורים וסוכות, ובעיות גדולות של חיילים לא דתיים שעצם קיום הרבנות עצבן אותם, חג הפסח היה שעתה הגדולה של מה שמכונה מחלקת הרבנות. מצד אחד זה היה ברור שאני נשאר בליל הסדר בבסיס, מה שנתן לי פטור מסוים מתורניות שבת אחרות במהלך השנה (פטור שעבד עד שכמה חיילים קבלו על כך ונכנסתי לסבב של תורני שלישות).
מצד שני ידעתי שזה הזמן שלי לשפר כמה עמדות מול חברים לנשק (רק בביטוי, לא באמת נלחמנו יחד, ברוך השם לא בנו עלינו) מאגפי הבינוי, אפסנאות ורכב. אגפים שהייתי צריך את עזרתם בניהול השוטף ואוכלסו, חציים, מציבור מזרחי שדי חי בשלום עם הרבנות, וחציים ממגזר הרוסי שלא הבין מה אני רוצה ממנו במהלך השנה. תמיד כשהתקרבתי לחדר המנוחה של הנהגים הם מלמלו משהו ברוסית והתפזרו בלי ליצור עימי קשר עין. נסיעה ליפו בשביל חנוכייה זה לא הנסיעה הכי כיפית נאמר.
חודש לפני פסח תכונה הורגשה בבסיס. קפק"ים, ישיבות, הוראות ומסדרים בלי סוף כך שאפילו מפקד גוי לא רצה שבפסח יימצאו אצלו תקלות בדוגמת חמץ. שוב עניין של קידום. לרב הוקצה רכב לצורך ההנעה, מילואים גויסו, עוצרים יצאו, ומשאיות מובילות ציוד וסירים חרשו את העפר. במשאיות האלו הייתה המתנה הגדולה שלי - מנות סדר אישיות. מדובר בקרטונים המאכלסים בתוכם את כל מה שחייל הנמצא בעמדה מרוחקת צריך לליל הסדר. הגדה, מצות, יין בשימורים והדבר העיקרי מבחינתי - גפילטע פיש בשמורים. מאכל שהקבנוס והלוף הצבאי נראים לידו מעדן, ושרק אנשים שממש מיואשים מהחיים אכלו. הם, והחבר'ה מהמגזר הרוסי.
ככה הבנתי שהדרך להגיע ליפו עוברת דרך הקיבה. בשנים בהם שירתתי בסדיר קרו הרבה אירועים צבאים אבל ברוך השם לא כאלו המצריכים את השימוש בערכות האלו, והן נותרו במחסן שלי. הפסח עבר, החמץ חזר, ואני נשלחתי לפנות את המכולה ממנות הסדר האישיות. את קופסאות הגפילטע פיש ארזתי בקרטון גדול ועברתי לשלב הסחר שהחזיק אותי במשך שנה שלימה. תיקון ארון לבית הכנסת תמורת שתי קופסאות. משאית להובלת ציוד לבית הכנסת - שלוש קופסאות, ועזרה בצביעה וסיוד של החדר הקטן הקרוי בית כנסת תמורת קופסה לכל חייל. זה הסדר שעבד יפה שלוש שנים של שירות.
אז לא היו יועצים משפטיים שיעצרו את זה, והתקשורת עוד עבדה בביפר. והאמת מי בדיוק רצה להתעסק עם גפילטע פיש בשימורים?
