כל מי שגדַל בירושלים בשנות החמישים של המאה שעברה, הספר הזה לוחץ לו על בלוטות הנוסטלגיה, על החיישנים הפנימיים של הגעגועים לימי הילדות. כל מי שאוהב את ירושלים החמימה והענייה, חש הכרת תודה למקרא הזיכרונות הללו שנכתבים באהבה. מאיר שבתאי מזר (המכונה "פֵּפֵּה") פרסם בעבר את הספר "כמי השילוחַ" בהוצאת 'אריאל' (2002) וזכיתי אז לראות סיור בירושלים בעקבות סיפורי ירושלים אלה, סיור שכולו אהבה וגעגועים.

חיים של קהילה

מי שקורא את הספר מגלה עד כמה ירושלים יותר צבעונית וססגונית מתל אביב, עד כמה היא טעונה היסטוריה מחד וחמימות מאידך. מאיר שבתאי מספר סיפורים ירושלמים בטעם של פעם, וכולנו יודעים היום שגם פעם זה לא מה שהיה פעם... הכותב מסרטט במכחול דק את החיים בשכונות הספרדיות-מזרחיות, את המטבח על ריחותיו והניחוחות המיוחדים לו, את השבתות והחגים של המשפחות המסורתיות שידעו לחיות חיים של קהילה. הם חיו את החיים בתוך החצרות: את השמחות וגם את העצב, את החתונות והלידות אך גם את ימי האבל והכאב. "סוף העולם הצטייר לי אז ככותל עצום שאין לו קצה וראשו בשמיים, ואת הים ראיתי לראשונה ערב כניסתי למצוות. כל שארית הפנאי התפלשתי בכיכר המאובקת סביב בור המים השכונתי, בדילוג ממשחק לשעשוע שחָלקתי עם ילדי השכנים" (5). כל מי שחווה ילדות בירושלים של אז, זוכר את שאיבת המים מן הבור שבחצר, את הכנת השיעורים לאור ה'לַמְפָּה' של אז (היום זו עששית והיא משוכללת יותר), את הרחצה שעשינו בפַּיְילָה (גיגית) ואת המגורים משפחה שלמה בחדר אחד. מזר מספר על שכונת הילדות של פעם, כשכולם חיו בחצר בתוך חבלי כביסה, ריחות הבישול העולים מכל הבתים, השירים והפיוטים נשמעו מן הבתים, וכולם חיים יומם ולילה בין קודש לחול.

ילדות מעידן אחר

הספר מספר על ילדים מעידן אחר, ללא טלוויזיה וללא רשתות חברתיות ואינטרנט. ירושלים המתוארת בספר היא עיר צנועה וענייה, והאנשים בה היו קרובים זה לזה. הילדים חיו בחצרות, כי הבתים היו קטנים, והם שיחקו במשחקי חצר ולא במשחקי מחשב. מזר מספר על ילדים שמשיטים סירות נייר על מי השלוליות, משחקים בגולות וגם 'פוֹרֵרוֹת' (סביבונים עם חוט משיכה), ולבית הספר הם הולכים בילקוט עור מרופט וטלאים בבגדיהם. כל מי שקורא בספר אינו יכול שלא להרהר איך אותם ילדי עוני של אז צמחו להיות אזרחים מועילים לחברה, ואיך התקיים בהם הפתגם "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א ע"א).

בר מצווה בצהלולים וסוכריות

מזר מספר על טקס הבר מצווה, והסיפור מטעים אותנו טעמם של ימי הראשית של המדינה: "ביום שני בשבוע שבו חל להיות טקס הנחת התפילין שלי הפתיעה אותי ממשלת הוד מלכותו במחווה מיוחדת, בהכריזה על עוצר כללי. לפיכך נדחה האירוע ליום חמישי, ואני זכיתי בעוד שלושה ימים להשלמת הדרשה... בשבת עליתי לתורה וקראתי את ההפטרה, ובסִיוּמה, הניח אבי את ידו על ראשי, ומעל התיבה, קבל עם ועדה הודיע: ברוך שפטרני מעונשו של זה. בתגובה להצהרת שחרור זו, פרצו כל הנשים בבת אחת בצהלולים מחרישי אוזניים, ומטר סוכריות ניחת על ראשי מִמרום עזרת הנשים..." כל פרק ופרק בספר לוחץ פעם אחר פעם על בלוטות הגעגועים. הילדים של אז לא שיחקו במשחקים דיגיטליים, ולרוב גם משחקי קופסה היו רק בבתים מעטים. את המשחקים הם יצרו בעצמם וגם את הצעצועים.

הקורקינט עם קוגלגר אמיתי

קורקינט היה הצעצוע הכי מבוקש, וקורקינט קנוי היה יקר מאוד. המחבר מזר מתאר את הדרך הקשה שעברו הילדים עד שבָּנו קורקינט ראוי לשמו, תוך אלתור של חלקים שמצאו במזבלות של המוסכים בירושלים. בעיקר, היה קושי אז למצוא קוגלגר אמִתי, כדי לבנות את הקורקינט. מזר מזכיר לכולנו את הפתגם שרווח אז, שקרא לכולנו לעשות את המעט שאפשר בכוחות עצמנו, ולצַפּות לנס משמים להשלמת המלאכה. הפתגם היה: "מִינַכּ אִל חַארַכֵּה, וּמִן אַלְלָה אִל בַּרַכֵּה". בעידן החדש, שהעברית הישראלית הולכת ונעשית משותפת וכולנו משתדלים לדבר שפה אחת ודברים אחדים, מזכיר לנו המחבר מזר את ימי מגדל בבל של הגלויות ושל השָׂפות בירושלים. מזר טווה יחד את השפה של אז שהייתה בְּליל של עברית מתובלת ביידיש, בערבית, בפרסית, בכורדית, ברוסית, בטורקית ובקווקזית... ועוד ועוד. כולם יָצקו אז את שפתם ואת הניבים שלהם בתוך העברית של אז, והמפגש התרבותי היה מרתק וגם משעשע!

השׂפה של מגדל בבל

כך מגלים כולנו מחדש את אַבּו-לֵלֵה (מפלצת ירושלמית שיוצאת בלילות להבהיל ילדים), את אַבּוּ עַנְטָר (בריון שכונתי), וַ'חְש (פרא אדם), וַיְיסֵן כֵּסַאלָךְ (מלבּין כּלים), חַמְלֶה מַלָּאן (גרעיני חומוס עטופים בתרמיליהם), טַיָארָה (עפיפון), טַרְמָךְ ( שוטה, אהבָּל), לַמְפָּה (מנורה), נַחְס (מזל רע), סַמָטוֹחָה (אי סדר), עַבָּאיוֹיוֹ (נשׂיאה על הגב), עַכְּרוּת (שובב), פַּיְילָה (גיגית), פַלַקוֹת (מכּות), צִ'ילְבָּה (ברוגז), צַ'פַּצ'וּלָה (אישה מרושלת בבגדיה), קוּלוּלוּש (צהלולים), רַאס חַטָאב (רֹאש קֶרש, קְשה הבנה), שְמַאטֵע (סמרטוט), תַמַרְהִינְדִי (משקה טרופּי). כל מי ששכח את המשחקים של אז, מזר מפרט ומזכיר נשכחות. משחק 'חמש אבנים' היה נפוץ בילדות (את חטאיי אני מזכיר: אני שומר חמש אבנים מן הילדוּת!), ומזר מפרט את כל המשחקים לסוגיהם של חמש אבנים. שיחקנו אז גם בעַג'וּאִים (רק כשביקרנו בתל אביב, גילינו שהתל אביבים קוראים לזה גוֹגוֹאִים), ומזר זוכר את כל משחקי העַג'וּאִים (חרצנים של משמשים). משחקי הכדור היו רבים ושונים, והילדים של החצרות שיחקו משחקי כדור כל הזמן. היה "כּדוּר הַקָפָה" והיה משחק "מַחֲנַיים", והיו עוד משחקים (ולא אפרט כאן), אך יקר לכולנו היה משחק ה"סְטַנְגָה": זה היה ממש מִינִי כדורגל בין שתי מדרכות.

לחיצה על בלוטות הנוסטלגיה

לסיום: מזר הולך בעקבות המראות והקולות של ירושלים האחרת, ירושלים הישנה שחלפה לבלי שוב. הפתגם "טוב שָכן קרוב מאח רחוק" היה אמת חיים שחווינו אותה. כל שכונה הייתה חלקת אלוהים קטנה של יושביהָ, וכל אדם היה מזהה עצמו לפי שֵם שכונתו. אנשים חיו חיים של הסתפקות במועט, ולמרות זאת ניחנו בנדיבות לב וביכולת נתינה. הם נתנו גם כשלא היה ממה לתת. מזר כותב על הכל בגעגועים רבים, וכל מי שחי וחווה אותן החוויות של אז, חש בכל עמוד ועמוד של הספר את הלחיצה על בלוטות הנוסטלגיה.