צחוקים, עם קורט של רצינות: הלכתי בעקבות שלום זינגר - בעבר הרחוק מנכ"ל האוצר - ובנו ברק לצפות בדרבי בין מכבי תל אביב לבין הפועל תל אביב בכדורסל. הכל כחוק, במסגרת 300 הכרטיסים המותרים, וישבנו במרחק עם מסיכות.
אני מכביסט מובהק. קבוצתי שיחקה רוב הזמן מתחת לכל ביקורת. אך כל כך רציתי לראות בניצחונה (וכך אירע בסופו של דבר באורח דחוק - 77:80) שלא אכפת היה לי כאשר השופט טעה ולא שרק נגדנו, ולעתים גם להפך - שגה ושרק בעדנו. העיקר שננצח.
הערב צפיתי בטלוויזיה בתחרות הכדורגל בין מכבי תל אביב לבין בית"ר ירושלים (בהזדמנות זו תודה למאמן האלמוני פטריק ואן לוון, שהוביל מהלך מדהים ומשה את מכבי מבור תחתיות, כך שהלילה סגרנו פער על מכבי חיפה והתייצבנו בראש הטבלה לאחר ניצחון 1:4 על ביתר. שאפו, אך "אל יתהלל חוגר כמפתח", יש עוד דרך ארוכה לאליפות. רק שבינתיים - כל הכבוד לו ולשחקנים).
ברגע מסוים התעוררה שאלה אם מגיע לנו "פנדל", זו מכת עונש מ-11 מטרים. ראיתי שלא מגיע. אך הלכו לבדוק. הבדיקה העלתה שלא מגיע והצדק נעשה. אבל בינינו לבין עצמנו, לא הייתי זועק חמס אילו השופט היה שורק לבעיטת-11 לטובתנו.
ואז עלבתי בעצמי ולחשתי לתוך כף ידי: "דני, בוש והיכלם, אתה מתנהג בספורט כמו ביביסט. אתה רוצה שמכבי תנצח גם אם לא מגיע לה; ואינך מתקומם אם השיפוט פוסק בטעות לטובתה. אינך מניח לעובדות על המגרש להצדיק את תבוסת הצהובים". זה בדיוק הביביזם. לא להניח לעובדות להשפיע על המסקנה.
צחקתי עם עצמי. צחקתי על עצמי. בשעשועי הספורט זה מקובל. בחיים הציבוריים זו חצר ביזנטית.
