מונחים על שולחני שני ספרים. האחד הוא ספרה של בתו של הסופר עמוס עוז ז"ל והשני הוא ספרה של רעיית המשורר אורי צבי גרינברג ז"ל. הספר הראשון נושא את השם "דָּבָר שֶׁמִּתְחַפֵּשׁ לְאַהֲבָה", ספר חדש שיצא לאור לפני כחודש ונכתב על-ידי גליה עוז, בתו של עמוס עוז. הספר השני נושא את השם "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִתְכֶלְתֵֵּּךְ", ספר שרכשתי לפני כ-17 שנה מיד לאחר הוצאתו לחנויות הספרים.
את הספר הראשון אני מסכם בקצרה, ש-110 העמודים שלו מפגישים אותנו עם עברית רדודה והספר השני, 350 העמודים שבו מפגישים אותנו עם לשון גבוהה ושירה חגיגית רוויית אוצר מלים המתחברים בעיקר למקורות המקראיים. פגשתי משוררת שתרמה בשירתה גם לחידוש מלים בשפה העברית.
הספר הראשון, שנכתב על-ידי גליה עוז בתו של עמוס עוז, נוצל על-ידי חוגים רבים לגמד את מה שייצג בחייו אביה על-רקע ביטויים קשים של בתו על יחס פוגעני של אביה כלפיה. הספר השני, שנכתב על-ידי עליזה גרינברג רעייתו של א.צ. גרינברג, לא נוצל על-ידי חוגים רבים לגמד את מה שייצג בחייו בעלה על-רקע שירים, בהם בא לידי ביטוי יחס פוגעני של בעלה כלפיה. לא פרצה שערורייה סביב אישיותו של א.צ גרינברג, כשרעייתו, משוררת מוערכת, כתבה בעמ' 191 בספרה "שובי נפשי אל תכלתך" על מי שהיה בעלה - "אַתָּה הָיִיתָ לִי סְגוּלַת לֵב, אֲבָל אֲנִי לֹא הָיִיתִי סְגוּלַת לִבְּךָ.
הִשְׁכַּחְתִּי עַצְמִי, שֶׁסְּגוּלָה לֹא הָיְתָה לְךָ... לְעֵת זָעַק לִבִּי... מַדּוּעַ לֹא שָׁמַעְתָּ אַתָּה"? לא זכור לי' שבעקבות הוצאת ספרה של רעיית א.צ. גרינברג, מישהו ניסה לפגוע בדמותו כמשורר ולגמד את פועלו הספרותי והרעיוני, כשהיא זעקה בספרה מדוע אתה אב לחמשת ילדינו "לְעֵת זָעַק לִבִּי ... מַדּוּעַ לֹא שָׁמַעְתָּ אַתָּה". מדוע לא היית ער למצוקות הנפש שלי, אני עליזה גרינברג, מי שהייתה רעייתך, ואתה עכשיו איננו, אישה הכואבת את ההתעללות הנפשית של בעל שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה.
אודה, שהיה לי קשה לקרוא את כתבתו של בני ציפר במוסף הספרותי של עיתון הארץ בעקבות שיחה טלפונית שהייתה לו עם רעיית עמוס עוז ומהשיחה הזו הוא יוצא לדון בהוצאת ספרה של בת, המאשימה את אביה בהתעללות בה. בני ציפר ביקש לשוש לגמד את דמותו של עמוס עוז וכל מה שהוא ייצג.
אני מאמין לבתו של הסופר עמוס עוז שספריו אהובים עלי ואני מרבה לחזור אליהם. אני מאמין לה, שסבלה מיחס מתנכר ופוגעני, אלים ומילולי מצד אביה, זה לא ימנע את העובדה, ששמור לעמוס עוז מקום מכובד בארון הספרים שלנו, מקום השמור לאחד מגדולי הספרות העברית בדורות האחרונים.
אודה, שהיה לי קשה לקרוא את אשר כתבה רעיית משורר אהוב עלי, א.צ. גרינברג, המשוררת עליזה טור מלכא בספרה "שובי נפשי לתפילתך" בעמודים 171-174 בשיר "במשפט" וגם בשיר "בדד" על ספיגת אלימות נפשית מבעלה, המשורר א. צ. גרינברג. המשוררת עליזה טור מלכא הייתה צעירה מגדול משוררי ישראל ביותר משלושים שנה, למענו התגרשה מבעל אהוב, אתו פעלה במחתרת הלח"י, הסופר מרדכי שלו. תוך פרק זמן קצר ילדה חמישה ילדים. בשיריה נתנה ביטוי לכאבה על מתן יפי עלומיה למי שלא העניק לה אהבה ולא הפגין כלפיה יחס נאות. הגילוי המצער לא פגם בהיות אורי צבי גרינברג אחד מענקי השירה העברית במאה העשרים ושמור לו מקום של כבוד בארון הספרים היהודי.
עליזה גרינברג היא המשוררת עין טור מלכא, שם שנתן לה בעלה, א.צ. גרינברג, שבמחיצתו לא חשה נאהבת, גידלה את חמשת ילדיהם ונענתה לכל דרישותיו. לא קם אדם אחד לנגח את פועלו הספרותי, ההגותי והפוליטי של המשורר, שרעיתו כותבת בשיר "במשפט" שהיא מאשימה אותו כי פעולותיו הביאו לזאת "שֶׁיִּהְיוּ לָה פָּנִים מְגֻדָּפִים". אני בניגוד לגישת בני ציפר בדעה אחרת. יחס מתנכר ופוגעני של א.צ. גרינברג אל רעייתו אינו יכול לפגוע במה שהמשורר כבר ניכס לעצמו - היותו אחד מענקי השירה העברית. כך גם הסופר עמוס עוז, פגיעתו הלא נסלחת בבתו, אין בה כדי לפגוע במעמד המכובד שרכש לעצמו בארון הספרים היהודי.
כאב לי לקרוא את הכתוב בעמוד 148 - "אהבה מאכלת... אין הוא יודע שעצוב הנהו". כאב לי לקרוא גם את אשר אמרה על בעלה בראיון לדליה קפלר בהארץ מ-26 ביולי 2005 בנוסף למה שכתבה בשיר "במשפט", כל זה לא גרע מראייתי את א. צ. גרינברג כאחד מגדולי המשוררים בישראל. ציערה אותי הכתבה של בני ציפר מבכירי המבקרים הספרותיים, שנתן יד לגמד את דמותו הספרותית של עמוס עוז.
עמוס עוז וא. צ. גרינברג הם נכסי צאן ברזל יקרים של התרבות הישראלית, לא פחת מעמדו של א.צ. גרינברג, הגם שרעייתו האשימה אותו, שבגללו
"שֶׁיִּהְיוּ לִי פָּנִים מְגֻדָּפִים". היא מתלוננת על שמעולם לא הלביש אותה בצבע כחול, בו היא הלבישה אותו. בצבע הכחול היא רואה צבע אהבת התקווה. בעמוד 191 היא כתבה על רגעים, בהם התייחס אליה בחוסר רחמים גמור "..אֲבָל לְעֵת זָעַק לִבִּי.... מַדּוּעַ לֹא שָׁמַעְתָּ"? בעמוד 192 כתבה בכאב רב על חוסר הכרת התודה של המשורר להתמסרותה הפנימית המלאה למענו, על שטחיות ביחסו אליה ועל העינוי שגרמה לה אדישותו - "כְּכָל שֶׁהָיָה הֶָעִנּוּי דַּק, קָשֶׁה הָיָה מִנְשׁוֹא".
קשה לקרוא את השיר "בָּדָד"' בו זועקות שנות ההשפלה, שעברו על המשוררת במחיצת איש, שעמו הקימה משפחה, עמו קשרה את חייה והייתה אם לחמשת ילדיהם -
"מִשּׁוּם שֶׁרוֹךְ לֹא בִּקַּשְׁתָּ - רוֹךְ לֹא הֶעֱנַקְתָּ". לסיום, אני חולק על דעותיו הפוליטיות של המשורר א.צ. גרינברג. התנגדות לדרכו הפוליטית לא מנעה ממני לראותו כאחד מגדולי השירה העברית שצמחה במאה העשרים. אני חייב בגילוי נאות, שבניגוד להתנגדותי הנחרצת להגותו הפוליטית של א.צ. גרינברג אני תומך בהגותו הפוליטית של עמוס עוז. אני מצר על כך, שבעקבות ספרה של גליה עוז, יש מי ששש אלי קרב לגמד את דמותו של עמוס עוז הסופר. בעקבות שירה חושפנית בנושאים רגשיים של אשת המשורר א.צ. גרינברג לא הייתה מהומה של גימוד דמותו כמשורר.