בשבוע שעבר איש ביטחון בכיר לשעבר, סגן ראש המוסד, לא פחות, התראיין באחד העיתונים וחשף פרטים מעבודתו הקודמת. שמו לא הוזכר וגם אנחנו לא נחשוף אותו. הוא לא נמנע מהערות ביקורתיות על החלטות שונות של הממשלה שעצם השמעתן ברבים עלולה לפגוע במהלכים מדיניים וביטחוניים חשובים של המדינה שמתקיימים בפעל בעת הנוכחית או שאולי מתוכננים לעתיד, בנושא הגרעין האירני. על-פי כל הסימנים הוא עשה זאת כאקט של גמול ואכזבה על כך שלא קודם, כפי שציפה, לתפקיד ראש המוסד אחרי פרישת ראש המוסד הנוכחי יוסי כהן. יכל להיות שחשף בראיון יותר ממה שהתכוון וכי המראיין המשופשף והמיומן משך אותו בלשון וגרר אותו למחוזות שלא רצה להגיע אליהם בתחילה, אך גם אם זה המצב אין בכך מחילה, על אחת כמה וכמה שעל-פי דבריו שלו עצמו בראיון, הוא מודע לממדי האיום האירני והשלכותיו.
המראיין, כנראה כחלק ממערכת ה"אנטי-ביבי" בתקשורת, גם ידע לנצל את יצר הנקמה, או אולי פשוט את תמימותו של האיש ואת חוסר הניסיון שלו עם התקשורת כדי לדלות ממנו התבטאויות בעלי גוון פוליטי נגד ראש-הממשלה — לא רק בעניינים שעסק בהם אלא גם בנושאים שבקיאותו בהם שואפת לאפס, כמו המאבק בקורונה! פה מתגלה, אגב, סתירה בדבריו — אולי מפני שבכל זאת איננו מסוגל להתכחש לגמרי לעברו ולקודים הממלכתיים של המודיעין שהנחו אותו: מצד אחד, הוא מזדהה עם ביקורתו הנוקבת של בנימין נתניהו על הסכם הגרעין האירני ועל ההתנהגות המכזבת של ממשל אובמה ושל גורמים זרים אחרים בעניין, לרבות הצעדים האופרטיביים בנדון שעליהם החליט ראש-הממשלה ושהוא עצמו, המרואיין, היה שותף בכיר בביצועם — אך מצד שני, הוא מסייג את דבריו בהערות בלתי ענייניות ובלתי מבוססות לגבי התוצאות. אחת ההשלכות המדאיגות של הראיון עלולה להיות שהגורמים בממשל ביידן שמבקשים לחזור להסכם הגרעין המקורי ינצלו את דבריו כדי לקדם את עמדתם מול גורמים אחרים, הן בממשל אך בעיקר בקונגרס, כולל בסיעת הדמוקרטים, שמשתדלים לבלום את המהלך המסוכן הזה או לפחות להתנותו בהוספת מיגבלות חשובות לא רק בסוגיית הגרעין אלא גם בנושאי הטילים, הטרור והשאיפות ההגמוניות של טהרן. יש שיטענו שגם העיתונאי המראיין שהתקנא כנראה בעיתונאי ה"גרדיאן" הבריטי שהפיץ בזמנו את הדלפות איש המודיעין האמריקני אדוארד סנודן, הוא שותף לעבירה ואמנם ייתכן שבזמנים אחרים ויותר אחראיים "ועדת העורכים" שהייתה קיימת אז הייתה רואה זאת כך, אך היום כנראה שמוכנים למחול על סטיות כאלה.
ואם נחזור לתוכן הראיון המשתרע על שבעה עמודים שלמים, מבחינה מהותית למרות הפרסומת הסנסציונית שהעיתון עשה לו, אין בו בעצם שום דבר חשוב או מכונן אלא רק הפיקנטרייה של ההדלפה עצמה. סגן ראש-המוסד לשעבר זכאי לדעותיו כמו כל אדם אחר במדינה אך תפקידו המקצועי החשוב הקודם לא העניק לו שום יתרון או ידע ייחודי בהבנת מיכלול השיקולים האסטרטגיים והמדיניים של המדינה ומצבו דומה מבחינה זאת לזרזיר שיושב על גב הפיל ומדמיין לעצמו שהוא מוביל את השיירה. האם השלה את עצמו שישפיע על מהלכי המדינה או בכלל התכוון לכך, או שסונוור על-ידי מראיינו הזריז? האיש, ככל שידוע, הוא בעל זכויות רבות, אך אין לו הזכות לעשות מעשה זמרי ולפגוע מבחינה מוסרית ומעשית בארגון שהעסיק אותו ובמדינה ששלחה אותו. האם מצפונו הציק לו כשראה את הגיליון ואת תמונתו המושחרת בשערו? ועוד שאלה: כל עובד מדינה לשעבר בתחום המדיני או הביטחוני שמבקש לפרסם זיכרונות עובר בצדק שבעה מדורי צנזורה ובקרה — האם ראיונות בעיתון הם דרך לגיטימית להשתמט מכך?
