כינויו הבלתי דיפלומטי של הנשיא ביידן את נשיא רוסיה פוטין "רוצח" הוא או סימן שגלגלי מדיניות החוץ של ממשלו עדיין חורקים — או להפך, שהחליט שהדרך לשיקום מעמדה של ארה"ב כמעצמה דומיננטית היא בנקיטת עמדות קשוחות לכאורה, ובהעלאת הדציבלים של התבטאויותיו הפומביות, כלמור בלשוננו "לשחק אבו-עלי". כך נהגו מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן לפני שבועיים במפגש באלסקה עם מקביליהם הסיניים. איך בייג'ין ומוסקבה, שהודיעו לאחרונה על תיאום עמדות בענייני חוץ, יתייחסו למיצוב האמריקני החדש עדיין לא ברור, אך תומס פרידמן, הפרשן הבכיר של ה"ניו-יורק טיימס" כתב בשבוע שעבר ששתי אלה איבדו את המורא בפני אמריקה, ובינתיים כאילו להפגין זאת, סין הודיעה על הסכם אסטרטגי ל-25 שנים עם אירן. ולהזכיר: גם בנושא צפון-קוריאה ישנו הכישלון המתמשך במדיניות האמריקנית.
עם זאת, ממשל ביידן המשיך ואף החמיר את הסנקציות כלפי סין ורוסיה, בין היתר בנימוק הפרת זכויות האדם — אך נראה שנימוק זה איננו תופס כלפי אירן - שכן "פקיד" בממשל הודיע שאמריקה לא תעמוד עוד על הדרישה שטהרן תעשה את הצעד הראשון במו"מ לקראת חידוש הסכם הגרעין ושזו תסכים מראש לכלול בו נושאים נוספים — ובכך בעצם קיבלה וושינגטון את עמדתו הבלתי מתגמשת של המנהיג העליון חמינאי וברור שהלהיטות של ממשל ביידן לחידוש הסכם הגרעין עלולה להשאיר סימנים גם על יחסיה עם ישראל והמזרח התיכון בכלל.
לצד האישים המרכזיים בממשל שידועים באהדתם לישראל ובהבנתם את צורכי הביטחון שלה, כולל גם בצד הדמוקרטי בקונגרס, יש גם גורמים, ובפרט במחלקת המדינה, שמסתכלים בעיין עקומה על היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל ונוקטים עמדות בלתי נוחות מבחינתה גם בנושא הפלשתיני. מגמות אנטי-ישראליות, הן בעניין הפלשתיני והן בהקשר האירני, באו לאחרונה לביטוי במאמר ב"ניו-יורק טיימס" ששיקף את הביקורת השלילית של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית על מדיניות החוץ עד כה של הנשיא ביידן ושכלל את הדרישה לחדש ללא סייגים את הסכם הגרעין עם אירן ולהפעלת לחצים על סעודיה וישראל. יש גם אחרים ששותפים לעמדות הנ"ל אך מתבטאים בצורה כפולת לשון ומתחסדת בנוסח "הרי ישראל היא המדינה החמושה ביותר במזרח-התיכון ויש לה קשרים טובים עם רבות משכנותיה הערביות — כך שאין עוד צורך בתמיכה האמריקנית המסיבית". בשלב זה הממשל מעדיף ללכת לקראת השמאל בנושאי פנים שונים ולא בענייני-חוץ, אך יש להניח שהלחצים יימשכו ואף יתגברו ביחס ישיר להצלחות או לכשלונות הממשל בנושאי כלכלה וחברה.
בסך-הכל, מדיניות ארה"ב כלפי המזרח-התיכון עודנה בהתהוות אך מעידה על המשך המגמה של הממשלים הקודמים לצמצם את הנוכחות האמריקנית באזור לטובת המזרח הרחוק, אך כפי שנאמר, "מה שרואים מכאן לא רואים משם", כך לגבי אפגניסטן וכך בעניין עירק והמשך התפקיד האמריקני במלחמה נגד הטרור האיסלאמי - שכל אלה עשויים לעכב את המגמה הנ"ל. השניות הזאת בולטת גם לגבי היחסים עם סעודיה בעקבות פרסום דוח המודיעין שהטיל על יורש העצר הסעודי מוחמד בן-סלמן אחריות ישירה לרצח איש האופוזיציה ג'מאל חאשוג'י. "גן העדן הסעודי-אמריקני נגמר" הכריז הכתב לענייני ערבים של כאן-11, אך שכח שגם אחרי הגירוש מגן-העדן ההוא, החיים נמשכו והוא הדין לגבי יחסי ארה"ב עם סעודיה — וכפי שאמר דובר מחלקת המדינה: "אנחנו רוצים להשיג הרבה מטרות יחד עם הסעודים, כגון הפסקת המלחמה בתימן, יצירת קשרים לביסוס השלום במזרח-התיכון ולמניעת אפשרות מלחמה עם אירן". וכן, גם "קידום השלום בין סעודיה לישראל היא מטרה משותפת".
בסיכום: במדיניות החוץ של ממשל ביידן יש אפוא בשלב זה אורות וצללים כאחד — מה שמבחינת ישראל מחייב את המשך הגישה הנבונה והשקולה הנוכחית ביחסים עם וושינגטון.
