אחרי ספירת קולות האמת

השורות הבאות נכתבו ברובן אחרי ספירת 80% מקולות האמת ועודכנו בתום הספירה ופרסום התוצאות הסופיות. הפער המסתמן בין תוצאות אלה לסקרי השבועות האחרונים שלפני הבחירות, מצביע על שינויים מהותיים משני צידי המפה הפוליטית. ראשית, פיצולים והופעת "כוכבים חדשים" לא זכו להערכה מצד הציבור. הוא כן מעריך מי שנאבק על האמת שלו ומשהוכה זמנית, יודע להתאושש ולהמשיך; - התמדה ונחישות מוערכים ע"י הציבור. נראה שהעם אינו מאמין באגו ואינו מצפה לניסים אלא למנהיגות אמיתית, לממשלה שתפסיק לנהל את שולי-הדברים ותעסוק בעיקר.

הימין

ה"ליכוד" הפסיד 4 - 5 מנדטים שעברו לשלוש מפלגות הימין האחרות, ונותר עם כ-30 מנדטים, בשל שיעור ההצבעה הנמוך יותר בבחירות אלה (67.4%) מכל המחזורים 4 המחזורים האחרונים, (33 - 35). נתניהו, המותקף הסדרתי, נותר מנהיג המפלגה הגדולה בישראל המייצגת כ-25% ממספר חברי הכנסת. עם זאת לא הצליח הפעם להתרומם למספר המנדטים אותם קיבל בסבבים הקודמים, דבר שהוא בעוכריו. 3 מפלגות ה"ימין" הקטנות, "שאבו" מהליכוד כמחצית ממספר מצביעיהן בסבב זה ¹ דבר במעיד על אי-שביעות רצון ב"ליכוד", אבל על חולשה אלקטורלית של מפלגות הימין הקטנות. חולשה המצדיקה ואפילו מחייבת איחוד, לפחות של "ימינה" עם "תקווה חדשה", שבעדיו אופק הקיום שלהן נראה קצר. מאפיין הצבעה נוסף של הסיבוב האחרון, (הערה 1) - שמהווה מכשול בחיזוי התוצאות וסיכון למפלגות הקטנות אם יתקיים סיבוב בחירות חמישי - הוא שאחוז גבוה יחסית של מצביעים קיבל את החלטותיו הסופיות בשלושת הימים האחרונים ממש (וכ-15% ביום הבחירות). "הציונות הדתית" (בראשות סמוטריץ') - לא נכנעה ללחצים הפופוליסטיים של השמאל נגד חברים בימין המובהק של המפה הפוליטית, העדיפה אחדות ושילוב כוחות והגדילה כך את יצוגה בכנסת בכ-50%! אין ספק שהמפלגה קיבלה "רוח גבית" מנתניהו ונעזרה בה רבות, אבל המוטיב הגורס ליכוד שורות לשם צבירת מומנטום והשפעה - עובד. "ימינה" - מפלגתו של בנט לא השכילה למנף את יתרונה היחסי ההתחלתי בסבב האחרון לגיבוש כוח ימני ממשי ומשלים ל"ליכוד". כוח כזה היה מאפשר יצירת פדרציה של הימין, שתשקף את מלוא עוצמתו האלקטורלית ותייתר גם את "תקווה חדשה", של סער. לפיכך, הוכתה בשבוע האחרון כשירדה מ-9-10 מנדטים ל-7. להערכתי, המסרים של בנט במסע הבחירות, היו "חלביים" ושדופים מדי וחסרי מעוף לאומי כולל. "תקווה חדשה" - המפלגה של סער, שהתפצלה מהליכוד ואספה לשורותיה גם מכל הבא ביד מהמרכז הפוליטי כביכול, לא הציגה לציבור שום אתגר חדש. הסיסמה: "רק לא ביבי", איננה פופולרית בימין וגם אינה מהווה עבורו אתגר. עמדתו הקיצונית של סער, שהציב בראש סדר העדיפות של תכליתו הפוליטית את הדחת נתניהו, העתיקה אותו תודעתית במידה רבה מהימין למרכז, חרף עמדותיו האישיות המוצהרות. המפלגה אתגרה שלילית את הימין ולאחר סיום מניית קולות האמת, הפכה מפלגתו למכשול להקמת ממשלת ימין רחבה שמשמעותה ביסוס השינוי הפוליטי היסודי של הגמוניית-ימין. כתוצאה מכך הוכתה קשות בבחירות ומ-12 מנדטים בממוצע השבועות האחרונים, ירדה ל-6!.

השמאל

הגוש כולו הגיע לישורת האחרונה מוכה קשות. יחד-עם זאת, הובן היטב ע"י כל מפלגות הגוש ותומכיהן, שללא שינוס מותניים רציני, מקומן הוא על עברי-פי פחת. הדבר אכן הביא להתגייסות-הצלה, שצלחה. "העבודה" - (בראשות מרב מיכאלי) מפלגת השלטון המרכזית של ישראל בראשית ימי עצמאותה ובדור הראשון לעצמאות, הגיעה לבחירות אלה צולעת ומוכה. חילופי מנהיגות תכופים, מבוכה מנהיגותית ורעיונית ושבר בסולידריות האירגונית, דרדרו את מעמדה אל גבול אחוז החסימה.² מאידך-גיסא, בחירתה של מרב מיכאלי לראשת המפלגה, הקמפיין המאחד שניהלה, דבקותה בשיקום המפלגה (מיקוד) והעדפתו על הרפתקאות-שוליים, החזירוה לתמונה. בשלב הסופי עומד מספר המנדטים שהשיגה על 7 . "מרצ" - (בראשות הורוביץ) שירדה, בגין משברי מנהיגות פנימיים ומחלוקות אידאולוגיות, אל מתחת לאחוז החסימה, התאוששה במאמץ אדיר של פעיליה, וקבלה 6 מנדטים במניין הסופי. "כחול-לבן" - מפלגתו של בני גנץ, היא ללא ספק הפתעת הבחירות. לאחר ספק ממושך למדי בדבר יכולתה לעבור את אחוז החסימה, התאוששה בזכות הירתמותם של גנץ וקבוצת ההנהגה שעימו למאבק. חרף קריאות למפלגה לחדול מהמרוץ, לפרוש ולחזק מפלגות ותיקות יותר בגוש השמאל, שלהן סרב גנץ, הצליח במאמץ גדול (וכנראה גם בזכות אישיותו) לאושש את המפלגה ולהגיע ל-8 מנדטים במניין הסופי. פורמלית גורס גנץ שמפלגתו ממוקמת במרכז-שמאל. אולם השוואת עמדותיו בשאלות פוליטיות עקרוניות בתקופת ממשלת החירום עם נתניהו, מוכיחות שבינו לבין שתי המפלגות השמאלניות המובהקות הנ"ל, אין הבדלים של ממש באף אחד מהנושאים המרכזיים של הפוליטיקה הישראלית העכשווית. מחוץ לגושים המובהקים הנ"ל, ניתן למצוא את "גוש המרכז", המיוצג ע"י מפלגת "יש עתיד" בהנהגת יאיר לפיד (17 מנדטים, המפלגה השנייה בגודלה). "הגוש החרדי" הכולל את "ש"ס" (9 מנדטים) ו"יהדות התורה" (7 מנדטים), ואת "ישראל ביתנו" בראשות ליברמן (7 מנדטים). מפלגתו של ליברמן מגדירה עצמה כמפלגת ימין, אולם במדיניותה המתבדלת מגוש הימין המובהק, היא יחידה פוליטית עצמאית וחריגה. במהלכיו של ליברמן במסגרת ההתארגנות הפוליטית (גוש "רק לא ביבי") החותרת להדחת נתניהו, ליברמן הוא חריג מתעתע בגוש הימין. להערכתי, אופיה של "ישראל ביתנו" כלטיפונדה כמעט פרטית ובלתי-דמוקרטית, מחבל ביציבות הפוליטית ומזיק לעוצמה הכוללת של גוש הימין. במסגרת מאמצים, להתרחק מרסיסי מפלגות ומאי-יציבות פוליטית כרונית והרסנית, מן הראוי שבמסגרת השתחררות מקפריזות וממשאלות לב פרסונליות ומאמץ להקמת כוח ימני מרכזי - "גוש ימין גדול וחזק" - תשתלב מפלגתו של ליברמן בגוש זה. קיים כמובן גם הגוש הערבי המורכב, זו פעם ראשונה מזה זמן רב, משתי מפלגות: "המשותפת": (6) מנדטים, ו"ר"עם": (4 מנדטים) - סה"כ 10 מנדטים בהשוואה ל 15 מנדטים לרשימה הערבית המשותפת שהתמודדה בסבב הקודם כרשימה אחודה. ההופעה הפוליטית המפוצלת של המגזר הערבי בסבוב בחירות זה,³ משנה את המפה הארצית, וככל הנראה מבשרת שינויי תפיסה וגישה של המגזר כולו להשתתפות פעילה יותר בחיים הפוליטיים בישראל. עניין זה על כל משמעויותיו, ראוי לדיון נפרד.⁴ בסבב הנוכחי, על-רקע יוזמות הדברות שנקט נתניהו מול מנהיג רע"ם, מנסור עבאס, עוד לפני הבחירות, עשויה המפלגה להיות הגורם המכריע בהקמת ממשלה חדשה, בהנחה שבתיקו שנוצר בין הגושים הגדולים, תהיה "ימינה" שותפה לממשלת כל-ימין מאוחדת. להערכתי מפלגת "תקווה חדשה" של סער, היא אפיזודה פוליטית חולפת. אין צורך ואין הצדקה אופרטיבית כלשהי להפרדת גוש הימין ל-4 מפלגות, שהבדלי ההשקפות ביניהן יכולים למצוא ביטוי פוליטי במסגרת חטיבתית בגוש הגדול. לגוש הגדול יתרונות מובהקים ביכולת לממש יעדים בסבירות גבוהה יותר במסגרת ה"קח ותן" הטיפוסי לחיים הפוליטיים וגם לשמר את השלטון בשליטתו. הסנטימנט האישי השלילי של סער כלפי נתניהו בשל ריבי-עבר, שבהם טעה גם סער במהלכיו לא פעם, איננו סיבה להקמת מפלגה. אם יש לבחירות אלה מסר נחרץ, הריהו שקיים צורך ממשי ודחוף בהפיכת ליבת גוש הימין למפלגת שלטון דמוקרטית אחת, במסגרת איחוד פוליטי. לצד גוש זה תפעל, במידת הצורך, פדרציה ציונית-לאומית שתקיף מפלגות שגישתן באחד מנושאי הליבה של השיתוף הפוליטי אינו עולה בקנה אחד עם המצע הפוליטי הרחב של מפלגת הימין; למשל: מפלגות חרדיות. למעשה, שינוי דומה נחוץ גם לגוש השמאל, אולם ספק אם הוא יודע להתפשר ולגשר על הבדלי ההשקפות ו"האמונות הטפלות" המפצלים אותו כיום. תופעות היסוד העולות ומסתמנות מבחירות אלה ברורות למדי: אינטגרציית גוש הימין חיובית וחיונית בין אם יתאפשר לנתניהו להקים ממשלה בראשותו ובין אם לאו. אם לא יצליח, הוא יהיה להכרח לשם שמירת המומנטום של "הימין". תהפוכות מערכות הבחירות בשנתיים האחרונות, מוכיחות צורך דחוף בשיפור התהליכים הדמוקרטיים שלנו: - הקטנת מספר המפלגות ומיקוד הוויכוח הציבורי ודרכי ההכרעה בו, חיוניים למניעת סטטוס-קוו חברתי, כלכלי ומדיני הרסני. מהלך תיקון המשלב את החיים המפלגתיים והמוסדיים-ממלכתיים כאחד, הוא הדרך היותר פשוטה והפחות מקוטבת להגיע לתוצאה הרצויה. אחת הבעיות הקשות המפצלות את הממשל ונהלי הפעולה בארץ כיום, הן ההיסחפות וההתרחקות המתמדת מדמוקרטיה בה נוטל הציבור חלק באופן פעיל ואינטנסיבי בצורות שונות ומגוונות. דמוקרטיה טלוויזיונית, לא רק שאין די בה, אלא היא מהווה איום על הדמוקרטיה האמיתית. המערכות הדמוקרטיות האירגוניות הן מסגרות לארגון, להידברות ולהכרעות גם יחד. תהליכים אלה אינם מסוג "זבנג וגמרנו"; הם מכניזמים של עימות, הפנמה, שילוב "סחר-גומלין" והתבשלות עצמית וקבוצתית בתהליכי עיכול מגוונים ששיאם הוא בהכרעות הלאומיות. כאשר ההכרעות הראשונות מתרחשות ברמה המפלגתית, בדרך דמוקרטית גלויה והגונה, השלב הלאומי הוא פועל יוצא טיבעי ממנו וסוגיות ההכרעה המגיעות לציבור הן סוגיות הליבה ולא הסוגיות הפרסונליות. אולם בה בעת, אסור לגרום לציבור תחושה שהוא איננו משתתף בהכרעות לאומיות מרכזיות. יען כי זו תהא הרסנית לאמון בשיטה, מיצגיה ומוציאיה לפועל. מדינת ישראל צומחת במהירות ובתוך 2 - 3 שנים תמנה כבר כ-10 מיליון נפש! במדינות בגודל זה, נדרשים הכנה ומיון-מוקדם של מועמדים לתפקידי מחוקקים, שרים ובוודאי ראשי-ממשלה. לאחר תיקון גדול, יבואו אל-נכון עוד השלמות-משנה, כגון קציבת מספר הקדנציות שיכול ראש ממשלה לכהן ברציפות. האתגר עתה הוא שעל עלילות הבחירות האחרונות נוכל לבסוף למַשֶל כשמשון הגיבור: "מהאוכֵל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק". (שופטים יד, פסוק יד).