טִבַּע צָרָיו בְיָם סוּף הַמַּכָּה הָאֲחַת עֶשְׂרֶה שֶׁהִכָּה הַקָּבָ"הּ אֶת-מִצְרַיִם לְקַיֵּם שְׁבוּעֲתוֹ לַעֲנוֹשׁ עַל הַשְׁלָכַת הַבֶּן הַיִּלּוֹד לַמָּיִם וּמִשְׁרָאָה הָעָם פַּרְעֹה וְחֵילוֹ אַחֲרָיו וְהַיָּם לְפָנָיו אָמַר הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרָיִם לַהֲבִיאֶנוּ לָמוּת בַּמִּדְבַּר ולֹא יָדַע כִּי ה' עִם פַּרעֹה חֶשְׁבּוֹן סָגַר וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הָהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹם חַג לִשְׂמֹחַ בּוֹ שֶׁבּוֹ טִבַּע צָרָיו בְּיָם סוּף לַהֲבִיאוֹ לִכְנַעַן מַשְׂאַת לִבּוֹ בְּרוּחוֹ יָרָה ה' בַּיָם אֶת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ שֶׂצָלְלוּ אֵי שָׁם וְזֹאת הַמַּכָּה הַאֲחַת עֶשְׂרֶה שֶׁלָקוּ הַמִצְרִים עַל הַיָּם לְקַיֵּם הַבְטַחֲתוֹ לְאַבְרָהָם וְלָעוֹלָם עַל זֹאת שִׁבְּחוּ וְהִלְּלוּ גְּדֻלּתַ אֲלֹהֵינוּ שֶׁאֶת עַמּוֹ אוֹהֵב כִּי ה' לְעוֹלָם יִלָחֵם לְעַמּוֹ וְיַכֶּה כֹּל צַר שֶׁבַּשַּׁעַר אוֹרֵב כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְסַלֵּק שִׂנְאַת אָחִים וּלהַרְבוֹת אַהֲבַת חִנָּם וְכִּי רַק בִּזְכוּת מַעַשָׂיו הַטּוֹבִים שֶׁל הָאָדָם עוֹלָם קַיָּם וּבִזְכוּתָם זוֹ יֵשַׁב עַמֶּנוּ בֶּטָח בְּאַרְצוֹ לְעוֹלָם חֻקִּים ומשפטים תמוהים בעיני זר הנצרות כפי שהתפתחה מתוך עם ישראל הייתה תולדה של ניסיון מצד פלג אחד מהעם להתאים את חוקי התורה ל
"נוחיותו". במרוצת השנים נודעו אלה כ
"רפורמיסטים", המבקשים לערוך מחדש חלק מחוקי התורה ולהתאימם לנוחיותם. והנה מופיע אחד מקרה העם והודיע אני "ישוע" "משיח האלוהים". אלא בכך הוא חרץ גורלו והרומאים, ששלטו אז בארץ, בסיוע בני עמו ישראל הוצא להורג כמורד בשלטון. ומאז מואשם עם ישראל בצליבת ישו, שמאמיניו כינוהו "משיח" וכבן האלוהים. תלמידיו ראו בהופעתו הזדמנות
לעשות "רפורמה", דהיינו להכניס תקונים בחוקי התורה ושינו את הכתוב בתורה שכינו אותה
"הברית הישנה" וערכו תחליף לה תחת השם
"הברית החדשה". מכאן ניתן להבין חשיבות הכלל שקבעו חז"ל: אין להוסיף או לגרוע ולו
"קוצו של יוד" בתורה. מכאן ניתן להבין את ההתנגדות בימינו ובכל הזמנים לתנועות רפורמיות הקמות בעיקר בארצות הברית של אמריקה ומנסים
"להתיר איסורים" ו
"ולאסור התרים". וזה תוך סטיה מן הכתוב בתורה ומאיסור כל תיקון אפילו כקוצו של יוד. לית מאן דפליג שזה הביא ומביא להתבוללות ביחוד בהתרת נישואין שלא לפי
דת משה וישראל. בכך עם ישראל הולך ופוחת. ראוי לזכור כי הנצרות בתקופת האינקויזיציה הייתה לא פחות גרועה מהנציזם. בשונה מדתם של המוסלמים, אשר ספגה את מקראה (
הקוראן מהתורה בשימה את מנהיגה
מוּחַמּד נביאם כאחרון הנביאים. בעוד הנצרות החזירה את
"הפסלים" לכנסיות לסגוד להם, האיסלאם אסר המצא כל פסל ותמונה כלשון הַדִּבֵּר הראשון והשני ביהדות. על הכלל שאין להוסיף או לגרוע מן הכתוב בתורה, אומר רש"י בכל הנוגע לתמיהת הגויים מחוקי ישראל שבתורה לאמר: מה החוקים והמשפטים האלה לכם?
אל תבשל גדי בחלב אמו, או
לא ללבוש צמר ופשתים יחדיו, או
לא לזרוע שָדְךָ כלאיים, או דיני
פרה אֲדֻמָּה שנשרפת ואפרה משמש לטהרה. רש"י גם משיב כך:
זאת חֻקָּה זה ראה וקדש (אף על-פי שניתן להסביר את הסיבה לקביעת חוקים אלה יובא כאן רק הסבר לאחד מהמוזרים שֶׁבָּחֻקִּים כגון: "איסור לבישת בגד עשוי מצמר ופשתים"). יש האומרים זאת כך כדי להבדיל בין קודש לחול ויש דרשנים הנותנים לכך טעם אחר: החקלאי זורע שדהו פשתים כדי לקבל יבול לפרנסתו והנה נכנס הצאן (כבשים ועזים) ומלחך את הצומח הפשתן ומזיק לחקלאי וזאת למרות שהצאן מביא תועלת מן הצמר שלו, ברם אלה שני ניגודים שלא יוכלו להיות יחד זה מובא כּ
חֻקָּה דהיינו איסור לבישת שני ניגודים אלה. מכאן נאסר להוסיף או לגרוע מן הכתוב בתורה ואפילו כקוצו של יוד. זה גם מנע מן האיסלאם לטעון כי הכתוב בתורה שונה בשים את
יצחק כנעקד במקום
ישמעאל. כי הרי אמר אלוהים לאברהם:
קח את בנך את יחידך אשר אהבת. לטענתם מדובר
ב"ישמעאל" ולא ביצחק, וזה תיקון שנעשה בכתוב בתורה שלדידם היא:
אלכתאב אל מוקדס דהיינו
הספר המקודש או הקדוש. בשלח פרעה את העם נחם ה' את ישראל דרך המדבר נתחיל באמרה התואמת התנהגות ישראל בעת ששלח פרעה את ישראל מארצו:
"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחַמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִי לֹא הִתְבּוֹנַן" (ישעיהו א/ג). רצה הכתוב להצביע על התנהגות ישראל בצאתם ממצרים, אשר ידע הקב"ה צפונות לבם כי לא יזכרו את האותות והמופתים שעשה הקב"ה להוציאם מעבדות לחרות, ולא יעמדו בתנאי השיבה לארץ כנען, שאפשר היה שילכו
"דרך ארץ פלשתים" (דהיינו דרך המוליכה המוכר לנו כרצועת עזה שם יתקלו בפלשתים אשר פלשו לארץ מעבר לים (לכן נקראים פלשתים מלשון פולשים לארץ לא להם) ותפסו רצועת החוף המתחברת לארץ מצרים (לסיני) שזו דרך קצרה אך כרוכה בהתקלות בעם עוֹיֵן שיכול לגרום להם לשוב למצרים (לחיי עבדות)/
וַיַּסֵּב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות כו/נא). זאת דרך ארוכה עם תלאות רבות. מנין לנו כי ידע ה' כי כך יתנהג העם זה מרומז בהמשך הפסוק:
וחמושים עלו בני ישראל ממצרים, דהיינו יצאה רק "חמישית" (כי אין כאן חִמּוּשׁ דהיינו מצויד בנשק כי לא כך יצאו). כבר בשלב זה ידע ה' כי עם בחר לו עם קשה עורף וכפוי טובה ולא זוכר את הטוב ולא את המיטיב עמו. כפי שאמרנו בפתיחה לעיל ה' טרם סיים את החשבון עם פרעה בהכינו לו את
הַמַּכָּה הָאֲחַת עֶשְׂרֶה. אז
ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' על אשר שוב ה' היה לישראל
"לישועה" עד אשר טבע
מרכבות פרעה וחילו ירה בים. כאן מופיעה שוב דמותה של
מרים הנביאה אחות משה,
יצאה עם כל הנשים
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת מעודדת הנשים לאמר:
שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ללמדך כי לא הייתה הדרת נשים. כש"אז ישיר משה ובני ישראל" ברם על ישועת ה' חוזר בהפטרה דוד כמשה ומרים ודבר אל ה' בשירה ביום הציל ה' אותו מכף אויביו ומכף המלך הראשון של ישראל מכף שאול (שמואל נא/א). נראה כי גם בארזים נפלה שלהבת כפי שזה עולה מן הפטרה, הפעם זה לא מלך זר כפרעה אלא מדובר במלך ישראל בשאול. זה בא להזכיר לנו להרבות הבנה ואהבה ולדחוק איבה ושנאה. מצווים אנו לזכור את הטוב שעשה לנו הקב"ה על-ידי שליחיו עלי אדמה ואל להתנהג ככפויי טובה.
הַמַּסֹרֶת היא הדבק המדבק את חלקי העם המושג מסרת מתחיל במשה שנאמר:
"משה קיבל תורה מסיני "ומסרה" ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (פרק א' משנה ב'). ובדרך זו נמסרה לכל עם ישראל שמחויב לנהוג על-פי המסורת כדי לשמר את המשותף בין הרואים עצמם משתישים לעם ישראל. במסגרת זו אמר
שמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה: על שלושה דברים העולם עומד:
על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ואלה זה יסודות עיקריים של עם ישראל וכל בני האדם. התורה שהיא מורה איך להתנהג ומה מותר לעשות ומה אסור לעשות. העבודה נאמר כי שמעון כִּוֵּן דבריו לעבודת האלוהים, ברם אלוהים צוונו להוציא לחם מן הארץ בעבודת כפיים ולבנות ממש ולהבנות. ואחרון אחרון ככל חשוב בתורה זו גמילות חסדים, להושיט יד למי שזקוק לעזרה בעת מצוקה. זה אשר נמסר לנו מראשית התהוותינו לעם עוד בהר סיני וזה אשר מקים את עמנו כעם עולם.
הַמַסֹרֶת בצורותיה השונות, שמשה הדבק המדבק את חלקי העם בפזורותיו אלפי שנים, והיא כאמור הדבק המדבק את חלקי העם באשר הם שם. המסרת שהיא גם התורה שבעל פה, לא שקדה על שמריה, התפתחה כחוק שחוקק על-ידי הריבון, ועל-ידי לומדי התורה ועל-ידי שופטינו וחכמינו ז"ל - חז"ל והייתה לחוק עולם
המְיֻסַד על אדני פז והיא נובעת כמעין המתגבר מפי בעלי
המסורה. ועצם בחירת האדם בן עם ישראל להתישב בארץ ישראל, הוא מקים בכך מַּסֹּרֶת ישראל בין בדעת ובין בבלי דעת.
נִבְדּוֹק יוֹם יוֹם עַצְמֶנוּ פֶּן רְבָב דָּבַק בָּנוּ כִּי בִּהִטָּהֵר מַחֲנֶנוּ יִגְבַּר אָז וְיֶעֱצַם כֹּחֶנוּ בְּעִקָּר לָשִׂים אֶת הַיָקְרָה וְהַגַּאֲוָה בַּצָּד כָּךְ נִצְעַד בְּדֶרֶךְ בְּטוּחָה נַגִּיעַ וְלֹא נִמְעַד וְלֹא תֻּשְבַּת לָנוּ שִׂמְחָה עֲדֵי עַד נָתוּר נָא אַחַר הַמְשֻׁתָּף וְנִדְחֶה הַמַּפְרִיד בְּאֶלֶּה נְקָרֵב לְבָבוֹת וְיִהְיֶה זֶה לָזֶה יָדִיד יֶשׁ וְזֶה נֶחֱשַׁב אוֹטוֹפְיָה וְיֶצִיר הַדִּמְיוֹן כְּבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם וְזֶה אֵינוֹ חִזְיוֹן נְאַמֵּץ מִנְהָגִים דְיִשְׂרָאֵל בַּסִּגְנוֹן וְנִשְׁלַח מִכָּאן בּרָכָה כְמִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה תִזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת וּנְעִימוֹת בְּחֶן ורְנָנָה עֶדָה וּקְהִלָּה כְמִנְהָג כּל קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל זֹאת בִּסַהֲרָנָה וְזוֹ בְּמַיְמוּנָה בְבִרְכַּת אֵל שְׁנַת בְּרָכָה וְשָׁלוֹם לְבוֹא הַגּוֹאֵל 