פתיח הקשר שלי עם העדה היהודית הקראית נרקם בהיותי מפקח במשרד החינוך. בהיותי באגף לתוכניות לימודים כותב תוכניות לימודים וספרי לימוד.
ב-1995 הוטל עליי לרכז ועדת-סילבוס להכין תוכנית לימודים (תכ"ל) לילדי היהודים הקראים כלימודי השלמה ללימודיהם בחינוך הממלכתי. בגלל המחלוקת ההלכתית בין הקראים לבין היהודים שאינם קראים (המכונים בעגה זו "היהודים הרבניים"), ילדי הקראים אינם יכולים להשתלב בחינוך הממלכתי דתי. הוויכוח ההלכתי חייב הכנת תכ"ל ייחודית לילדי היהודים הקראים, בשעות שלאחר שעות הלימוד הרגילות.
מנהל האגף לתוכניות לימודים אז היה שלמה בן אליהו (לימים ד"ר שלמה בן אליהו), שמינה את ד"ר יונתן שונרי ליועץ מדעי וליו"ר הוועדה, בשל מומחיותו בתכנים של ההלכה הקראית. אני מוניתי לשמש מרכז הוועדה, ובפועל יהושע דרורי מאשדוד, היה הנציג הקראי שסייע לי בריכוז הוועדה ובתיאום הנציגים הקראים שהגיעו לדיונים של הוועדה, בהתאם להתמחות שלהם.
הוועדה כללה יועץ מדעי נוסף: פרופ' אהרן ממן, מומחה ללשונות היהודים, מן האוניברסיטה העברית. נזכיר כי פרופ' ממן זכה כעבור שנים (ב-2019) להיות חתן פרס ישראל ללשונות היהודים. הנציגים הקראים בוועדה היו: זוהרה אלגזר, הרב יוסף אלגמיל, שושנה אלתנני, הרב משה דבח, הרב אברהם גבר, יהושע דרורי ויוסי כהן.
הרבנים הקראים הבכירים שליוו את הדיונים ההלכתיים בוועדה היו: הרב אליהו מרזוק, רב ראשי של הקראים, הרב משה פירוז והרב יוסף מורד. התיעוד הזה חשוב לצורך הבנת הדיונים המורכבים והמסובכים שהתקיימו במשך שנה שלימה.
צריך להבין, שהקראים נשענים על-פי תפיסתם על המקרא בלבד, והם רואים עצמם "בני מקרא". בפועל, לצורך הבנת התורה ומצוותיה, הם פיתחו היקשים משלהם ופרשנות משלהם על מצוות התורה. הם שוללים את התורה שבעל פה שיצרה היהדות הרבנית, אך למעשה הם יצרו תורה שבעל פה משלהם.
המייסד של הזרם הקראי היה ענן בן דויד. דמותו היא דמות מכוננת: ענן בן דוד היה בן למשפחת ראש הגולה אשר הופקעה ממנו משרת ראש הגולה, והוא פעל בבגדד בתקופת החליף מנצור (775-754). כשהגיעו הקראים לירושלים, הם ביססו את מעמדם, ואף היו עימותים לא פעם בין הרבניים לקראים, בעיקר בנוגע למולד הירח ולקביעת מועדי החגים. בדרך כלל, נהוג לראות בקראים בירושלים קבוצה מיסטית, והם נמנו לרוב עם קבוצת "אבלי ציון", שהמשיכו במנהגי אבלות על החורבן.
הקראים היו בירושלים בגדר "דוחקי הקץ", שניסו לקרב את הגאולה. סהל בן מצליח ויפת בן עלי היו בין המנהגיים שעודדו עלייה של יהודים קראים לירושלים.
התלמידים הקראים התלמידים הקראים לומדים את ההלכה הקראית ואת התפילות והברכות, שגם הן שונות מן המקובל ביהדות הרבנית. כחלק מהנחלת המורשת, לומדים התלמידים גם את ההיסטוריה של היהודים הקראים ואת סיפורי החכמים לאורך הדורות. תוכנית הלימודים שגובשה בוועדה שריכזתי, פורסמה כחוברת סילאבוס ב-1996 תשנ"ו.
ביקור בתפילת הקראים ברובע היהודי בירושלים העתיקה בחודשים האחרונים (עוד בשנת 2020), חידשתי את הקשר עם יהושע דרורי, שהיה לי לעזר רב במהלך עבודת הוועדה. סיכמנו בינינו שאגיע לתפילת חול המועד פסח. בעבר, קיימנו את דיוני הוועדה בבתי כנסת שונים של העדה הקראית. זכור לי ביקור בבית הכנסת ברמלה ובבית הכנסת באשדוד.
הגעתי למרכזי הקראי העולמי של היהדות הקראית המצוי ברובע היהודי בעיר העתיקה, והוא קיים כאן זה אלף שנים. בתקופת הכיבוש הירדני, הרובע היהודי יצא משליטת ישראל, אך לאחר מלחמת ששת הימים (1967), חודש היישוב היהודי ברובע היהודי. והיהודים הקראים שבו למעוז ההיסטורי שלהם, ולבית הכנסת שמצוי ממש במעמקי האדמה (ממש קבור באדמה!), אולי כדי לממש את הפסוק "ממעמקים קראתיך" (תהלים ק"ל, 1).
הקראים טוענים שביהכ"נ הוקם במאה ה-8 ממש בידי ענן בן דויד, שהקים את הזרם הקראי, וניתק עצמו מן ההלכה הרבנית. הוא הגיע מבבל לירושלים. אך החוקרים סבורים, שביהכ"נ הוקם מאתיים שנים לאחר עלייתו לירושלים. יש הסבורים שמרכז התפילה הזה הוקם לאחר הכיבוש של ירושלים בשנת 1187, מידי הצלבנים. הושקעו עבודות שיקום עם השיבה לרובע: ביהכ"נ שוקם בשנת 1977, וחנוכת המקום כמרכז קראי עולמי התקיימה ב-1981.
בית הכנסת מחולק על-ידי עמודים לשני חללים, ובכל אחד מהם יש ארון קודש ("היכל"), שבו מצויים ספרי התורה. יש שם ספר תורה מעור צבי, שעובר מדור לדור, ומתפללים בו רק פעם אחת בשנה, בשמחת תורה. בתקרת ביהכ"נ יש שני חלונות זכוכית, שדרכם חודר מעט אור יום, עד מעמקי האדמה.
מוזאון המורשת הקראית ברדתנו אל בית הכנסת השוכן עמוק באדמה, אנו עוברים על פני מוזאון המתעד את המורשת הקראית. על קירות המדרגות חקוקים פסוקי תפילה, וחללי המוזאון כוללים חפצי-מורשת, תמונות, מסמכים סרטונים והקלטות. בקומה העליונה ניתן לצפות בסרט על העדה ומנהגיה. בתוך מתחם המבנה יש שתי דירות שעומדות לרשות מתארחים המגיעים ממרחקים. אין תפילה קבועה במקום, וכל כניסה חייבת להיות מתואמת עם רב העדה בירושלים.
תפילת חול המועד פסח בתיאום עם יהושע דרורי, הגעתי בי"ז בניסן בשעת בוקר לרובע היהודי, ולמען האמת התקשיתי למצוא את המרכז הקראי, כיוון שהוא נמצא ליד שרידי "תפארת ישראל", בית הכנסת החסידי. זכרתי זאת, אך כיוון שביכ"נ 'תפארת ישראל' עובר עתה בנייה מחדש וחידוש המבנה הישן, המקום מגודר, ובעמל רב איתרתי את הדרך המובילה עתה למרכז הקראי. יהושע דרורי יצא אליי מן התפילה, ונלוויתי אליו במורד המדרגות אל בית הכנסת. שכחתי עם השנים, שהקראים מתפללים ברגליים יחפות, ועליהם להניח נעליהם מחוץ לביהכ"נ.
עיינתי בסידורי התפילה, וגיליתי דמיון בחלק מן התפילות. כנראה, בעת הפירוד בין הזרם הרבני והזרם הקראי, עמד לפניהם הנוסח שרווח בבבל. ידוע שהסידור של ר' עמרם גאון, במאה העשירית, הועתק על-ידי שד"רים שהגיעו מארץ ישראל, ובעברם בקהילות השונות, כל קהילה יהודית הֶעתיקה את הסידור של ר' עמרם גאון. כך הפך הדיוואן של ר' עמרם מבבל, לְספר אב-טיפוס שעל הבסיס שלו נוצרו נוסחים שונים.
הבחנתי בכך שהיהודים הקראים מרבים בתפילה בכריעה על רצפת בית הכנסת ובהשתחוויה לארון הקודש. כפי שנוהגים בבית הכנסת אצלנו, לקרוא את ה"הַלל", גם כאן קראו את ה"הַלל", אך בנוסח שונה מן ה"הַלל" שלנו, ולמיטב זכרוני בנוסח קצר יותר. הנשים עמדו בשורה האחרונה של בית הכנסת, ולא בעֶזרת נשים נפרדת ומבוּדדת מן הגברים.
סיום התפילה לאחר צאתנו מן התפילה, חיכה לנו בקומה העליונה כיבוד: מצוֹת, פּירות שונים (אבטיחים, מילונים, אגסים). היהודים הקראים יצאו לאחר התפילה לכותל. לא נלוויתי אליהם, כיוון שהזמנתי לתפילה את פרופ' ציפי כוכבי רייני, חוקרת ספרוּת ידועה, וגם חוקרת מנהגי הקראים. לאחר ששנינו סקרנו את הפריטים במוזאון, יצאנו שנינו לביקור בקבר דויד המלך. חצינו את שער ציון, ומשם פנינו אל קבר דויד המלך, שהיה הומֶה מתפללים. פרופ' ציפי כוכבי רייני גילתה עניין בתפילת הקראים, גם משום שהיא מומחית ליצירתה של הסופרת נעמי פרנקל ז"ל, שסִפרהּ "ברקאי" עוסק בעיקרו בקהילת הקראים בחברון.
הביקור במרכז הקראי היה חוויה מרגשת, ותיאמתי עם יהושע דרורי שאגיע בעתיד למרכז הקראי באשדוד.
