בשבוע שעבר דילגתי על הכתיבה ועל כן אנסה כעת להשלים גם את מה שדילגתי. פרשת 'צו' מסתיימת בשלמות העבודה במסגרת השבע, אהרון ובניו מתרגלים את עבודת הקודש שבעה ימים רצופים ובכך מגיעים למדרגת הקדושה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע בכוחות עצמו. לאחריהם, בפרשת 'שמיני' מגיע היום השמיני ובאותו יום מתגלה המימד שמעל לגבולות היכולת של האדם (ויקרא ט): [כד] וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. התלהבות עצומה, טבעי. אבל היו שם שנים שהתלהבו קצת יותר מדי (פרק י): [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.
בתשוקתם העזה להתחבר לקדושה העליונה הם פרצו את הגבול המוכתב בתורה והתוצאה הייתה קשה: [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. בהמשך הפרשה התורה מציבה לנו גבולות של מה מותר ומה אסור לאכול ועד לקביעה בסיום הפרשה שעלינו להקפיד (פרק יא): [מז] לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. כי החיבור שלנו לקדושה העליונה נוצר בכל עת שאנחנו עושים מה שצריך על-פי התורה, אלא שאסור לנו לחתור אל החוויה שבחיבור זה, שמא מתוך כך נפרוץ את המסגרת. ואדרבה, דווקא התרכזות מלאה בעשיית מה שצריך תוך וויתור מודע על החוויה עשויה לזכות אותנו גם בחוויה הנכספת. כמו שקרה לדוד המלך.
בהפטרה קראנו על דוד המלך שהעלה את ארון הברית לירושלים ובדרך הוא שמח עד כדי (שמואל ב, ו): [יד] וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכׇל-עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה' וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד. אשתו, מיכל בת שאול (פסוק טז): ...נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת-הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ. כשחזר הביתה קיבלה את פניו בלעג מושחז (פסוק כ): ...וַתֹּ֗אמֶר מַה-נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים. דוד השיב שהריקוד שלו היה (כא): ...לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֨ר בָּחַר-בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכׇּל-בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל-עַ֥ם ה' עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י ה'. ומה שראית את האימהות שבנוכחותן רקדתי, זה דווקא כבוד עבורי (פסוק כב): וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם-הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה.
הדיבור מגלה את מהותו של המדבר דוד חווה את שפלותו, שפלות האדם באשר הוא נברא, ביחס לבורא ברוך הוא וחוויה זו של שפלות איפשרה לו להתמסר לשמחה עד כדי יציאה מהכלים לגמרי, בלי לחשוב כלל כיצד תיראה התנהגותו בעיני הסובבים. מיכל שגדלה באוירה של גינוני מלכות, בבית שאול המלך, התקשתה להבין את התופעה הזאת ולכן לעגה לו. ומכאן אנחנו עוברים לפרשות השבוע, תזריע ומצורע; שמונת הפסוקים הראשונים מדברים בדיני אישה שיולדת זכר או נקבה. לענייננו הפסוק הנוגע הוא ביחס ללידת זכר (ויקרא יב): [ג] וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. היום השמיני מתקשר לפרשת שמיני שממנה באנו והמסר הוא שאמנם חייבים להתחבר אל מדרגת הקדושה של השמיני אבל על-פי הכללים שהתורה מכתיבה.
בהמשך, שתי הפרשות דנות בנגעים שונים שהשם המשותף להם הוא 'צרעת' והחולה נקרא 'מצורע'. המיוחד במחלה הזאת, כמו שאומרים המפרשים ומאריך בזה בעל ה'אור החיים' הקדוש, הוא שלא מדובר בתופעה טבעית, בסוג של מחלה שהמדע יכול לרפא, אלא בתגובה גופנית לפגם רוחני חמור. שעל כן הרפואה שלו עשויה לבוא דווקא מהתנהגות הפוכה מזו שהייתה צפויה אילו הייתה זו תופעה טבעית. חז"ל אומרים ש'מצורע' זה נוטריקון "מוציא (שם) רע" מי שנכשל ברכילות ובלשון הרע, שדיבר רעות על אנשים. העונש וגם דרך הריפוי שלו הם בידוד חברתי. לכאורה הבידוד עלול לדכא אותו ולהחמיר את מצבו הרפואי, אבל הציפיה היא שמתוך כך יבין את טעותו ויעשה תשובה.
נקודת המוצא של המדבר רע היא ההנחה (או הוודאות) שהוא עצמו יותר טוב ממי שהוא מדבר עליו. לדוד המלך למשל, לא יכול לקרות שידבר רע על מישהו; כי בזכרו את העובדה שלפני ה' הוא עומד, הריהו שפל בעיני עצמו וממילא אין מישהו נחות ממנו שעליו ידבר רע. וכך גם לגבי צדיקי אמת בכל הדורות. אצלנו, למרבה הצער, הדיבור שמבטא יחס שלילי לזולת נפוץ כל כך עד שלפעמים נדמה שמהדיבור השלילי שואבים המדברים את חיותם. אבל כדאי מאוד לזכור את מה שמלמדות פרשות השבוע, דיבור שלילי לא בהכרח מעיד על מי שעליו מדברים אבל אין ספק שהוא מעיד על המדבר. כמו שאמר מישהו חכם: בדיבור אדם מגלה את מהותו, אדם טוב ידבר טובות.
