כמדי שנה בימי העצמאות והזיכרון שבים ועולים לתודעה הציבורית נושאים שברובם דנו כבר עשרות פעמים בעבר ובכל זאת טרם "נמצאה" הדרך לעצב תפיסה ממלכתית קבועה, שתמנע את הצורך להמשיך בפעילות סיזיפית זו ו"לטחון מים". כוונתי ל"כללי המשחק" הקשורים בתהליך ההחלטה על הענקת הפרס לאזרחים, על הישגים או מעשים יוצאי דופן.
אעל-פי שהתהליכים מוסדו בחוק ובנהלי הפעולה המיועדים להפעלתו, אין הם שלמים ומשום כך חוזרים ומעוררים ויכוחים ציבוריים, שניתן ליתרם ע"י עידון תהליך הבחירה וההחלטה. ככלל, מובאים שמות המועמדים שנבחרים על-פי התקנות להחלטת ועדה, המונה לרוב שלושה מומחים מתחום נושא הפרס, וזו ממליצה על המועמד הראוי ביותר מבין כלל המועמדים באותה שנה. החלטתה מועברת לגורם הממשלתי (שר ממונה על התחום) שמתפקידו לאשרה בשם המדינה. אישורו הוא אסמכתא להענקת הפרס בטקס השנתי של חלוקת פרסי ישראל, המתקיים ביום העצמאות, כאחד הטקסים הממלכתיים המרכזיים והתיקניים של החג.
אינני מתכוון לבחון את כלל הנוהל בנדון. אחרי 73 שנות עצמאות, מותר להניח שמקבלי מאות הפרסים שחולקו היו ראויים להם. בכל זאת, מצאתי שבשני תחומים שחוזרים על עצמם, "כללי המשחק" אינם ברורים או שלמים, ועליהם אני מבקש לעמוד כאן.
פרס-ישראל הוא הפרס הממלכתי הבכיר ביותר שמעניקה מדינת ישראל לאזרחיה על הישגים מדעיים, חברתיים או מפעלי-חיים במגוון תחומים - כל תחום והפרס המאפיין אותו. תפקיד ועדת הפרס הינו שיפוט מקצועי; להעריך את הישגי המועמדים בתחומי התמחות יחודיים ומתקדמים מאוד. על כן על השופטים להיות מבכירי אנשי המקצוע בתחום. עניין זה הובן מזמן ולפיו נבחרות הוועדות. על הפורום המאשר את הרכב הוועדה להבטיח שהצוות הבוחר את המועמד יהיה חף מפניות שתפגומנה בהחלטה המקצועית. כך להבנתי אכן קורה ולא זכור לי מקרה שבו הוגש ערעור מטעמים מקצועיים על בחירת הוועדה. אולם, זהו פן אחד בלבד של מערכת השיקולים.
הפן השני הוא, כאמור, שמדובר בפרס היוקרתי ביותר של מדינת ישראל לאזרח ישראלי. שמעמיד את מקבלו בשורה הראשונה של אזרחים הראויים לציון מיוחד, וכך גם מומלצים כדוגמה חיובית לחיקוי ע"י הציבור בכללו והקבוצה המקצועית הרלוונטית בפרט. כאן עולים אנו על מוקשים מסוגים שונים. דוגמה אחת היא כאשר ביחס למקבל הפרס נחשפת עובדה שלא הייתה ידועה לוועדה או לרשות המקבצת את רשימות המועמדים, שנוגעת למעשיו של המועמד שאינם עולים מוסרית, אזרחית או ציבורית בקנה אחד עם זכאותו לציון כבוד מטעם מדינת-ישראל. בשל משקלו ומעמדו של הפרס, עניין זה חייב להיות חלק ממערכת שיקולי המדינה, בבואה להעניק פרסים יצוגיים לאזרחיה.
1 כאזרח המדינה, אני מצפה שאזרחים שמעדו מוסרית, ציבורית או לאומית, לא יקבלו פרסים מהמדינה לא כל שכן את הפרס הבכיר ביותר שלה. ביום העצמאות תשפ"א, "התפוצץ" סיפור הפרס סביב סירובו של שר החינוך גלנט,
2 להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך, בתחום המתמטיקה, על-רקע קריאתו של האחרון למוסדות אקדמיים בחו"ל, להחרים את אוניברסיטת "אריאל". במהלך זה יצא הפרופ' נגד המדינה והחלטותיה הריבוניות, נגד האוניברסיטה - קולגות - ונגד חבריו החוקרים המלמדים ועובדים בה והסטודנטים. כל זאת על-רקע דעותיו הפוליטיות (ואולי גם האינטרסנטיות) בגנות הענקת מעמד לאוניברסיטה "מתחרה", הנמצאת בשטחי איו"ש.
בהסברו זה, הרחיב את מעשהו האנטי-ישראלי, שכן קרא למתנגדי ישראל בחו"ל לנקוט עמדה מעשית ועויינת (חרם) נגד המדינה שבה הוא עצמו עובד ומתפרנס ולבזות בכך את הפרס וכפי שנהוג לכנות זאת: לירוק לבריכה שממנה הוא שותה. על עמדתו הגן הפרופ' הנכבד בטענה שההתנגדות להענקת הפרס היא צנזורה על דעותיו ומהווה פגיעה בחופש הפרט ובחופש האקדמי. בין עמיתיו במוסדות אקדמיים אחרים בישראל, היו מי שתמכו בטיעוניו אלה לא רק במלל, אלא גם בביזוי בפועל של מפעל פרסי ישראל, עי"כ שהעבירו באופן הפגנתי לפרופ' גולדרייך פרסים שקיבלו הם בעבר "כמחאה". מחאה אישית איננה עבירה, אולם פרס ישראל הוא אישי ואין להעבירו לאחר. מנהג של דרך ארץ וכבוד לפרס הוא חלק מדרישת הזכאות לו. בעתיד, הייתי ממליץ לשלול פרס ישראל ממי שאינם יודעים להעריך את הכבוד שניתן להם ע"י המדינה. דעות ומחאות, כבודן במקומן מונח. אך מי שמצפה שתשמרנה זכויות הפרט שלו, מצופה שיקפיד לא פחות על כבוד הזכויות הקולקטיביות של כולנו המגולמות בפרס.
