יום הזיכרון ושלמה בן יוסף

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהראשונים בהם הם לוחמי המחתרות, בחרתי לספר על הרוג המלכות הראשון, שלמה בן יוסף, לוחם האצ"ל. זהו סיפור ארוך אך מדהים וקשור גם למשפחה שלי, והוא מיועד לפיכך רק לאלה המעוניינים לשמוע על גבורה שלא תיאמן. בין גיבורי הנופלים במערכות ישראל בולטים 12 עולי הגרדום שהלכו לקראת מותם כששיר בית"ר ושמו של זאב ז'בוטינסקי על שפתותיהם, בידיעה שהם מלבים את אש המרד למען תקומת ישראל. הראשון והבולט בעולי הגרדום היה הראשון שבהם - שלמה בן יוסף. תמיד נוהגים לשאול אותי, בגלל שם משפחתי - בן יוסף - האם יש קשר משפחתי ביני לבין שלמה בן יוסף. ובכן - יש אכן קשר, מופלא מאוד, אבל לא משפחתי. ומעשה שהיה כך היה: בית"רי צעיר, בן 22, שלמה טבצ'ניק שמו, עלה לארץ מפולין עם ראשוני החלוצים של העלייה הבית"רית שכונתה "אף-על-פי". בספטמבר 1937 יצאה האוניה "אף-על-פי 2" מאלבניה כשעל סיפונה 45 בית"רים, כשביניהם שלמה טבצ'ניק. האוניה הגיע בלילה בחשאי לחוף טנטורה (כיום - חוף דור) מול בנימינה, בתקווה שלא יתגלו על-ידי הבריטים. כשרק דרכה רגלו של טבצ'ניק על החוף, חשב לעצמו שבארץ ישראל הוא חייב לשאת שם משפחה עברי, ובו ברגע החליט לשנות את שם משפחתו על שם אביו המנוח יוסף. אליהו לנקין, מפקד באצ"ל ומי שהיה 10 שנים אחר כך מפקד אוניית הנשק אלטלנה, ואיתו מרדכי פייקוביץ-אלון, אחיו של יגאל אלון, ראש השומרים של בנימינה, הראו להם את הדרך בחשיכה מהחוף אל פאתי בנימינה שם לנו בלילה. לאחר מכן הצטרף שלמה בן יוסף לפלוגת הגיוס של בית"ר ואצ"ל בראש פינה. שנה אחת בדיוק לאחר מכן, באוקטובר 1938, עלה לארץ מפולין בעליית "אף-על-פי", בית"רי בן 19, נתן שָנְצֶר שמו, יחד עם עוד 170 בית"רים. זה היה ארבעה חודשים לאחר ההוצאה להורג. האוניה "דראגה" הגיע גם היא בלילה ובחשאי לחוף טנטרה (דור), בליל כל נדרי. כשרק דרכה רגלו של נתן שָנְצֶר על החוף, ולמרות שלא שמע כלל על שלמה בן-יוסף אותו זמן, חשב גם הוא שבארץ ישראל הוא חייב לשאת שם משפחה עברי, ובו ברגע החליט לשנות את שם משפחתו על שם אביו המנוח, שגם שמו היה יוסף. גם בעלייה הזו הראו להם את הדרך לבנימינה - אליהו לנקין ומרדכי פייקוביץ-אלון. לאחר מכן הצטרף גם נתן בן יוסף לפלוגת הגיוס של בית"ר ואצ"ל, אבל לא בראש פינה אלא בנתניה, שם נולד לו בנו הבכור (אני) ששמו נקרא "זאב" על שם ז'בוטינסקי, ושם התגורר 75 שנה, עד יומו האחרון באוגוסט 2013, כשהלך לעולמו בגיל 94. עשר שנים בדיוק לאחר אותה עליית הגבורה של נתן בן יוסף וחבריו, בשנת 1948, הגיעה אוניית הנשק אלטלנה לחוף כפר ויתקין ולוחמי אצ"ל הורידו ממנה חלק מהנשק. מפקד האוניה - אליהו לנקין - לא ידע שאחד מהלוחמים שעסקו בהורדת הנשק - נתן בן יוסף - היה בין אלה שלנקין סייע להם, עשר שנים קודם לכן, להגיע לחוף מבטחים בבנימינה. נחזור לשנת 1938 ולשלמה בן-יוסף - היו אלה ימי השיא של טרור הדמים הערבי בשנים 1936 - 1939, גל הטרור הערבי הרביעי מאז 1919, שנודע בשם פרעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), במהלכן רצחו הערבים 400 יהודים. הנהגת היישוב שנשלטה על-ידי מפלגות השמאל ובראשן מפא"י, החליטה אז על מדיניות הבלגה, התאפקות והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה מבפנים (לא מזכיר לכם משהו מזמננו אנו?...). באפריל 1938 נרצחו דוד בן גאון, חבר פלוגות הגיוס של בית"ר בנהריה, ושלושה מחבריו. בן-יוסף וחבריו לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה תבעו פעולת נקם, ומפקדם מנסה להרגיעם ומבטיח פעולה אקטיביסטית בקרוב. ימים אחדים לאחר מכן, על כביש עכו-צפת רצחו ערבים חמישה יהודים, ביניהם צעירה שהייתה ידועה לחברי הפלוגה, אותה אנסו, התעללו בגופתה וביתרו אותה. מעשים אלה כבר הגדישו את הסאה. כשהתברר שז'בוטינסקי ומפקד האצ"ל רוזנברג עדיין אינם מאשרים להתחיל בפעולות התקפיות, החליטו שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין הצעירים לתקוף אוטובוס ערבי שנסע מטבריה לצפת. הם החליטו לעשות זאת על דעת עצמם וללא אישור, מתוך הנחה שההבלגה מתפרשת על-ידי הערבים כחולשה ורק הפעלת כוח התקפי נגדם עשוייה להרתיע. ואכן, לאחר שנתלה בן-יוסף אישר ז'בוטינסקי בדיעבד את הפעולה, החליף את רוזנברג המתון בדוד רזיאל שגילה תקיפות רבה יותר, והורה לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות התקפיות. ביום 21 באפריל 1938 ירו בן-יוסף ושני חבריו הקטינים על האוטובוס הערבי. איש לא נפגע ושלושת הבית"רים נתפסו לאחר מרדף קצר. חבריו של בן-יוסף, שהיו קטינים, נידונו למאסר ושלמה בן ה-24 נידון לתלייה. לאחר הוצאת פסק הדין קם בן יוסף וקרא: "תחי המדינה העברית על שתי גדות הירדן". הוא התנגד בתוקף לבקשות החנינה הרבות ודחה תכנון של האצ"ל להבריחו מן הכלא, מנימוק שיהא זה חילול שם ישראל, שיגידו שמתוך פחדנות בורחים מהגרדום. וכל זאת כדי לקבוע את דמות הלוחם העברי הלוחם ללא חת, המקריב את את חייו למען עמו ומולדתו. על הכותל בצינוק הוא חורט את מילותיו של זאב ז'בוטינסקי: "למות או לכבוש את ההר". מהכלא כתב לאמו (שימו לב - היה זה לפני השואה): "...הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצידי מתגאה מאוד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח... אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאוד מאד...". את מכתבו לחבריו בבית"ר הוא מסיים: "...מאמין אני שאחרי מותי לא יבליגו". על כותל תאו חרט את המילים: "מה זה מולדת? זה דבר שבעדו כדאי ללחום וגם למות", ובצידן השורה משיר בית"ר - "למות או לכבוש את ההר". בעמוד אחד הספרים מספריית בית הסוהר מצאו שכתב וחתם בשמו את המילים - "אני הולך למות ואני בכל זאת לא מצטער. למה? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו"! ביום האחרון לחייו אמר לאחד ממבקריו: "אומרים שלא הצלחתי בפעולתי, אבל אפשר שעוד אשמש דוגמה לאלה שיבואו אחריי ויצליחו... יידע הנוער הישראלי שמולדת איננה נקנית בכסף אלא בדם ומלחמה... מִסרו לחבריי שלא הלכתי מתוך כוונה להיות גיבור. עשיתי רק את אשר דרש ממני הרגש הלאומי... אני את מלחמתי כבר גמרתי, אך עליכם להמשיך עד הניצחון...". מכתב אחרון של שלמה בן יוסף אל ראש בית"ר, ב-28 ביוני 1938, יום לפני עלותו לגרדום: בית הסוהר עכו לכבוד ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי תל חי! אדוני, יש לי הכבוד הגדול להודיעך כי מחר אני הולך למלאות את תפקידי הקדוש והאחרון, בתור מגויס של בית"ר בארץ-ישראל. בעד איזה מעשים טובים זכיתי לכך, שיש לי את האושר למלאות תפקיד כל-כך קדוש. אני חושב שזה תוצאות של מדריכי, שהשתדלתי ללכת בה, ולדרך הזאת קוראים "דרך ברזל", "כי שקט הוא רפש" ואני מתגאה בזה שיש לי הכבוד להקריב את עצמי בעד רעיוננו הנשגב. אל תעצב יקירי, כי אני יודע שאתה דואג בשביל הבית"ר כמו אב לילדים, אי-אפשר למנוע מדברים טבעיים. אני מבטיחך הבטחה אחרונה שלי, שאני אלך לתלייה בראש זקוף כמו בית"רי, ואני אמות עם שמך שכל-כך יקיר לי על שפתי.

אדון ראש בית"ר, לך קדימה עם הנוער האמיץ שלך, כי רק אתה הוא האיש שתוכל לשחרר את עמנו הנרדף. אני מאחל לך לראות את "מדינת היהודים על שתי גדות הירדן" בעתיד הקרוב... ואני לוחץ את ידך. חיים ארוכים עליך,

תל חי מבית"רי שיש לו הכבוד למות בעד מולדתו,

שלמה בן יוסף. מכתב אל קן בית"ר בעיר הולדתו של שלמה בן-יוסף, לוצק, פולין: 28.6.1938 בית הסוהר עכו, לכבוד המשפחה הרוויזיוניסטית בלוצק - תל חי! חברים וחברות, מחר אני הולך למות על-ידי תלייה. האם יש עוד בן אדם מאושר כמוני? אני חושב שלא. רק ליחידים יש הזכות הזאת ואני מתגאה מאוד מאד, ואני אמלא את תפקידי האחרון כמו בית"רי.

אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל אני זוכר טוב מאוד את אלו שעזרו לי לעלות ארצה. אני מודה לכם ואני מקווה שהם ימשיכו את עבודתם שכל כך נחוצה לנו (ביחוד בשביל לוצק).

אני גם זוכר את כל החברות והחברים מהצה"ר ומברית החייל, ואחרון אחרון החביב את כל בית"ריות-ים שהם כל כך יקירים לי. את כל אחד ואחד אני זוכר טוב מאד. וביחוד האלה הקרובים בעד שחרור עמנו.

קחו את המוות שלי בתור אות מלחמה בעד שחרור עמנו, לכו קדימה! כי העתיד הוא של הבית"רים ואני בעשר שנים של עבודתי בבית"ר הספקתי גם לחרוש את אדמת ארצנו וגם לשמור בלילות, ועכשיו אני מאושר שאני יוכל גם להקריב את עצמי בעד ארצנו! חיזקו ואימצו, ועזרו למנהיגנו לשחרר את עמנו הנרדף כל כך, כי כדאי ללחום, לחיות וגם למות בעד ארצנו.

הרגעים האחרונים שלי אני אגמור עם השם של ראש בית"ר שלנו - זאב ז'בוטינסקי.

יחי זאב ז'בוטינסקי! יחי זאב ז'בוטינסקי!

יחי הנוער הלוחם! תל חי! שלמה בן-יוסף רק בשנת 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על דפי ספר מספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים, מבלי שאיש ידע על כך. לשון הצוואה: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכל לעם - לעם ישראל. שלמה בן יוסף. ראש פינה". בשבע בבוקר, שעה אחת לפני התלייה, הוא מתרחץ, מצחצח שיניו, הולך אל הגרדום בחיוך, בקומה זקופה, כשהוא שר משירי בית"ר ו"התקווה". כשהושמה השקית על ראשו היו מילותיו האחרונות: "יחי ז'בוטינסקי"! לאחר התלייה כתב ראש בית"ר לאמו של בן-יוסף: "אינני כדאי וראוי לכך שאיש בעל נפש אצילה כל כך כמו בנך ימות כשהוא נושא את שמי על שפתיו. אבל כל עוד נשמה באפי יהיה שמו בליבי, ואלה שהם תלמידיו שלו יותר משהם שלי, יהיו מורי הדרך לדור". מייד לאחר מכן החליט ז'בוטינסקי לשבור את ההבלגה שכפה על האצ"ל ואישר לו ביצוע פעולות התקפיות ולא רק הגנתיות. כתוצאה מכך החליט בן-גוריון לפתוח בפעולות הנפשעות של ה"סזון". ביום 31 ביולי 1938 התקיימה בביתו של שרת פגישה עם הוועדה המדינית של מפא"י לדיון על הפעולות נגד האצ"ל. בפגישה זו אמר דוד בן-גוריון (מתוך הפרוטוקול המצוי בארכיון הציוני בירושלים): "אינני יכול ואסור לי להזדהות עם רוצח. ולטרוריסטים היהודיים יש לי יחס כמו לטרוריסטים הערבים. אסורה ההזדהות עם בן-יוסף, מבחינה ממלכתית היה צריך שייתלה. אילו הייתה מדינה יהודית, היא הייתה משמידה את בן-יוסף וחבריו... הטרור היהודי מסכן אותנו יותר מאשר הטרור הערבי". אינני מביע כאן מה אני חושב ומרגיש על כך. העובדות מובאות לשיפוטכם.