האם ידעתם שהימים האלו, של בין יום השואה ליום העצמאות, מכונים ונעשים "עשרת ימי תודה". מדובר ביוזמה של בוגרי ובוגרות "בית פרת - מדרשה ישראלית" (ניתן למצוא בגוגל), עוד טרחו והציבו 800 לוחות שבהם אנשים נקראים לרשום עליהם למי הם חייבים תודה ולמי הם רוצים להודות. האדם המאמין מתחיל את היום שלו באמירת תודה. "מודה אני לפניך" של לפני אלפי שנים, מתחבר עם "מודה אני כל בוקר" של כוכב המוזיקה עומר אדם. האם מי שלא דתי אומר פחות תודה, והאם האדם הדתי אומר יותר תודה? התשובה לא החלטית. השנה יש קצת פחות ימים בין יום השואה ליום הזיכרון. הרעיון הזה להצמיד את עשרת ימי התודה בהקשר לאותם עשרת ימי תשובה של בין ראש השנה ליום כיפור היא לא מקרית.
בעוד שבימי התשובה אנו מציינים את הימים כימי חשבון נפש בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו, בעשרת ימי התודה מייחסים משמעות עמוקה יותר למושג תודה, ולהכרת הטוב על שזכינו לכונן כאן מדינה. אלו ימים שמאפשרים לנו הזדמנות להעריך את החיובי, את ההצלחות, ואת האושר שסביבנו ובתוכנו. הרעיון הזה של עשרת ימי תודה מבקש להפוך את ה"תודה", את הפעולה הכל כך פשוטה הזו, לפעולה שגרתית. בין שני הימים האלו כשעם ישראל נזכר בנרצחי השואה שלו, לבין חללי צה"ל ופעולות האיבה, עוצרים לומר להם תודה. לומר תודה לאלו שציוו לנו את החיים, ולאלו שבעצם מותם השאירו לנו מדינה שמידי פעם מעבר לכל הסחי הבכי והנהי, צריך לומר עליה תודה.
יש את התודה הרגילה הפשוטה והברורה שגם היא צריכה עוד עבודה ועוד השקעה. על בריאותינו, על ההורים שלנו, על משפחה קרובה ורחוקה, לילדים ולאישה שלצידי שסובלת אותי כבר שתים עשרה שנה. שכבר לא מעירה לי שאני שוכח מגבת רטובה על המיטה, שאני עושה רעש באכילה. אני רוצה רגע להרים את הראש בשעה שהמטס החגיגי יעבור מעל לביתי, ולהיזכר שיש כאן טוב. שנכון שבסיס נבטים כמו בסיסי צה"ל אחרים חווים פריצות וגניבות אין ספור, ונכון שהכבישים בדרום זה מערב פרוע, אבל לא צריך לשכוח שיש לנו צבא חזק עם טובי הטייסים. הם אומנם לא שכנים שלי, כמו הרבה אנשים מוצלחים שגרים כאן ומעדיפים לגור במרכז, אבל הם משלנו.
תודה על השכנים הנפלאים שלי שמארגנים איתי יחד תפילת שישי מדי שבוע בבניין, שעוצרים לשאול מה קרה אם האוטו לא מניע לי, ואפילו מציעים לי את הרכב הפרטי שלהם. שכשאני יוצא מהחניה ואני נתקל שוב בשקיות אשפה שמישהו הביא איתו עד לפח אבל לא המשיך את הפעולה הפשוטה של להשליך לתוך הפח, אני מתרגז ונזכר לומר תודה על זה שיש לי למי להתקשר כדי לפנות אותה, ושיש לנו כאן קבוצת וואטסאפ בממשית עם שולי הנהדרת שמטפלת במה שאפשר. שלמרות הקורונה הזו שפגעה ומטלטלת את העולם, ההרגשה שכאן בישראל זה כבר כמעט נגמר. שאפשר לחזור ולהתלונן על פוליטיקה ועל בחירות.
שמה שלא נגיד על ראש הממשלה שלנו, זה ראש ממשלה שלנו, ושאלו שטוענים שיש שכאן משטר דיקטטורי לא באמת מבינים שאם היה לנו משטר כזה כאן, הם לא היו אומרים את מה שהם אומרים מול המצלמות. או אולי אומרים רק פעם אחת וזהו. תודה שיש להם זמן פנוי להפגין ולהתלונן, זמן פנוי מבלי להתעסק עם זה שאין להם מים זורמים ואין להם חשמל או גז. ניקח מהם את הטלפון לחצי שעה ונראה איך הם מסתדרים. להגיע לערב יום העצמאות ולצפות בטקס הדלקת המשואות ולהתמלא גאווה שאני חלק מזה, שאני בדור שזוכה לראות את זה. שהרישום לבית ספר יהודי הוא דבר מובן מאליו, ששלטי הסופרים ושלטי הרחוב כתובים בעברית. שעל כל מוצר יש אישור כשרות, שאני לא צריך ללכת יותר מחמש דקות כדי למצוא בית כנסת. שאני יכול להסתובב חופשי בעיר שלי ואם יכולתי לא לראות את בעלי הכלבים המפחידים חבושי הכובעים, הייתי מגלה שלהיות עם חופשי בארצנו זה כולל הכל.
אני רוצה לומר תודה על זה שהחדשות והטלוויזיה משודרים לי בעברית, והעיתון עברי מכל סוגי הקשת. יתד נאמן, בשבע, ידיעות והארץ. וגר זאב עם כבש. שהשוטר שעוצר אותי שייך לצד שלי גם אם זה לא מורגש לפעמים. שבבית המלון אני יכול להתקשר לקבלה ולדבר בעברית, שבבית החולים אפשר להתלונן חופשי ושכדי לקבוע תור לרופא המשפחה שלי מספיק אפליקציה והמתנה של יומיים. שרופא השיניים שלי עושה דברים שלפני חמישים שנה יכלו רק לחלום על זה, שיכולתי לתרום דם במד"א, שאנחנו במדד תרומות הכליה הגבוהים בעולם. שאנחנו מגיעים ממקום למקום תוך כמה שעות, שיש לנו נופש משפחתי לפחות פעם בשנה, שמוצרים כמו פיצה ופלאפל כבר לא דורשים אירוע מיוחד כדי לאכול אותם.
אולי אני צרך לאמץ טור כזה, אחרי סדרת הטורים שלי על בתי כנסת בעיר, ועל אנשים מעניינים בעיר שלנו, טור של תודה. משהו קצת שונה בנוף התקשורתי בארץ שחי מליבוי ושיסוי. מישהו בקבוצת עשרת ימי תודה כותב: "כשורד שואה, אני מרשה לעצמי להגיד שאפשר לצאת מכל מצב. יש סוף לרע והתחלה של הטוב. חשוב גם למצוא את הטוב וגם להגיע אליו. חשוב לא להתייאש, אלא להפך, להבין שגם זה יעבור. השנה האחרונה הייתה לי ולאשתי לא קלה, אנחנו משתדלים לשכוח אותה. היינו מנותקים מהעולם (מהמשפחה לא, ותודה להם!) ... יש כאלו שמתאימים עצמם עם לב כואב ודיכאון, ואני חושב שזכינו בזה שלרגע לא דאגנו או שקענו, אלא המשכנו בחיים עם ההגבלות". רק תזכורת קטנה.
