איתמר בן-גביר אינו כוס התה שלי. במוצאי יום העצמאות בחרו ה'סאטיריקנים' לעורר רוח של שמחה ופרץ של גאווה בעם ישראל וקיבלנו שוב שואה במסווה סאטירי. איתמר בן-גביר כנאצי שמנמן עם כיפה גדולה, טלאי צהוב וצעידת ברווז היטלריאנית, על התוכן מיותר להכביר מילים. כמובן הכל בהומור משובח של מי שמטיפים נגד ההסתה, כשההסתה מגיעה מכיוונם זוהי הסאטירה במיטבה, חופש הביטוי, חופש הביזוי, חופש השיסוי, הסתה סלקטיבית. אגב, תוכנית זו זכתה לפני ימים אחדים בפרס 'הסאטירה הטובה ביותר' מ'האקדמיה' הישראלית לטלוויזיה בישראל. ויוצר הסדרה זכה באות 'אביר איכות השילטון', איזה צחוקים.
איזה צחוקים, הפעם לא בתוכנית סאטירה אלא בתוכנית הנחשבת רצינית, כל כך רצינית עד כדי כך שהמגיש מודיע טרם ראיון עם נבחר ציבור הנמנה עם שורות הימין לקראת הראיון, 'אני הולך ומצטייד פה בשקיות הקאה', באותו ערוץ ציבורי אותו מגיש מכנה נבחר ציבור אחר אשר אף הוא נמנה על הצד הימני של המפה הפוליטית בתואר 'איש חשוך'. כל זאת על שדעתו בנושא מסוים אינה עולה בקנה אחד עם דעת המגיש. המגיש בעל האתיקה העיתונאית המרשימה זכה אף הוא לפני ימים אחדים בפרס ה'אקדמיה' לטלוויזיה בקטגוריית 'תוכנית הראיונות הטובה ביותר', איזה צחוקים.
ברמת גן שונאי יהודים פיזרו בפתח בתי כנסת פרוסות לחם וחמץ למהדרין, באותה עיר, סמל לסובלנות, הציתו שונאי יהודים בית כנסת. בבני ברק הסמוכה שלחו ידם שונאי יהודים בארון קודש והעלוהו באש. אין לאירועים אלה כמובן למערכת ההסתה המשומנת כנגד היהדות, החרדים, הדתיים. שונאי יהודים אלה טרם קיבלו פרס, איזה צחוקים.
בבוקר יום השואה שונאי יהודים ריססו צלבי קרס על חנות במרכז העיר רמת גן, הניחו בפתח החנות ערמות נעליים כמו שרואים במחנה המוות אושוויץ. החנות הינה בבעלות של יהודי חרדי. כמו בכל מקרי שנאת היהודים הקודמים טרם נעצר חשוד במעשה, ולכן האלמוני או האלמונים טרם זכו באיזשהוא פרס או לפחות תעודת הוקרה. איזה צחוקים.
ביום השואה נבחר ציבור אשר הקריא בטקס 'לכל איש יש שם' הנערך בסמל הריבונות היהודית- ישראלית, את שם יקירי משפחתו אשר נספו בשואה, התפרץ לעברו אורח אשר אמר: 'חבל שאתה חי ושההורים שלך לא נשרפו שם'. לאיש יש פרצוף, שם, תגית אורח, והוא לא הוקע על-ידי הפרהסיה הציבורית המאורגנת אלא רק על-ידי הרשתות החברתיות. עכשיו שיש לו פרצוף ושם הוא עוד יכול להיות מועמד לקבלת פרס בקטגוריית שונאי יהודים. איזה צחוקים.
נבחרת ציבור לשעבר ממפלגה קיצונית שהקימה לעצמה מכון באחרונה, מצאה לנכון ביום השואה לפרסם מאמר בעיתון לאנשים חושבים ובו לערוך השוואה בין טרבלינקה לנבחר ציבור מהימין, היא כבר עוטרה בפרסי זכויות האדם למיניהם ומוזמנת תדיר כקול המוסר לערוצי התקשורת השונים. איזה צחוקים.
פרס ישראל
פעיל פוליטי קיצוני מרכזי במחאה נגד ראש הממשלה העלה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה את תמונת ראש הממשלה במועל יד עם הכיתוב, 'להשוות גם אם זה יעלה לי בחיי'. הוא עדיין לא זכה בתואר אביר זכויות האדם, היה צפוף השנה בחלוקת התארים, אבל הסירו דאגה, האיש הזה עדיין כוכב עולה בפאנלים של שנאה יוקדת. הפרס לשנאת ראש הממשלה בדרך, איזה צחוקים.
מזהה תהליכים מוכר וידוע, 'אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה ובגרמניה', ממשיך להיות נאמן לזיהוי גרמניה-ישראל.
פרופסור מכובד מחליט להעניק לחברו הפרופסור המחרים את אוניברסיטת אריאל וקורא לאיחוד האירופי לנתק קשר ולא לקיים שיתופי פעולה עם אוניברסיטת אריאל. הפרופסור, הדואב על החלטת בית המשפט העליון להקפיא את הענקת הפרס עד לבירור יסודי, החליט במחווה אבירית להעניק לפרופסור המחרים את 'פרס ישראל' משלו וכמובן הצטרף לעוד מזהה תהליכים, אחסוך אנלוגיות לדברים אחרים שהתרחשו במקומות אחרים, ושתחילתם דומה'. נירנברג זה כאן, גרמניה זה כאן. הפרופסור הזה כבר זכה בפרס ישראל וזכה בתהילת המילייה החברתי לאומי שלו על זיהוי התהליכים. איזה צחוקים.
סופרת והוגת דעות מהמחנה הלאומי שגם שוריינה בעשירייה הפותחת, מתייחסת לתהליכים המזוהים בכלים של ממציאיהם. הסופרת נואמת, רהוטה, אינה יראה ובעיקר חושבת שונה, מוכתרת 'אדם נחות, בררה לאומנית', כמו שטפן גאורגה המשורר הגרמני, אשר ריכז סביבו אליטה של מעריצים בורגניים אשר סגדו לו והקימו את 'גרמניה המחתרתית' וחזון הרייך החדש, כך הסופרת שכל חטאה הוא אהבתה לראש הממשלה נכנסת לקטגוריית מזהה תהליכי הסגידה לאיש ההוא. היא לא תקבל שום פרס. היא כבר על עמוד הקלון וכיתת היורים מתאמת את הכוונות. איזה צחוקים.
בדף "נילחם חזק על הגז", בו מתירים את דמו של ראש הממשלה בריש גלי מתנוססת תמונת ראש הממשלה כשהוא לבוש במדי נאצי, בלי אולי, שמא, פן, ייתכן, כך לעין כל, ראש הממשלה עם מדי נאצי וצלב קרס. איזה צחוקים. הבטן מתהפכת מרוב הצחוקים על השואה שלנו. ולא כתבתי דבר במקבץ בן השבוע וחצי על כינויי הנאצים לשוטרים שהיו לכמעט דבר שבשגרה על-ידי קבוצות שונות בחברה הישראלית.
חוק לא נדרש כאן, גדרות וסייגים אינם נדרשים כאן, גם לא משטרת אכיפה, רק שכל ישר, ההבנה שהשואה היא מעבר למחלוקות הפוליטיות חייבת להיות מוטמעת בשיח הציבורי. כשאנו, הציבור נגיב באופן ברור כנגד מי שמבקשים לפגוע בזכר קורבנות השואה בכל אופן, המסר יעבור. עכשיו הזמן להוציא את הנאצים, מנהיגיהם, לבושם, עיטוריהם וזיכרונם מחוץ לשיח הציבורי.
