ערב יום השואה ויום השואה הדכדוך מתחיל מהבוקר שלפני יום זיכרון השואה והגבורה. שבוע קשה של חשיפה לסיפורי שואה וגבורה עילאית. אך מעשי הגבורה אינם מטשטשים את תחושת השואה הקשה השבה ומציפה את כל הצופה בתוכניות הטלוויזיה. ילדים שאינם הולכים לבתי הספר, מבוגרים הנשארים בבית או נשים וגברים שאינם עובדים, אוכלוסיות קשישים או בניהם ובנותיהם, ביניהם עשרות אלפי אנשים שחוו את השואה בעצמם.
שנים רבות אני צופה בעדויות. סופגת וכואבת ולעיתים בוכה. הסיפורים האישיים והסיפורים הקולקטיבים. זהו כאב שאינו חולף, אלא משנה לשנה מתחדשים עוד ועוד זוועות שטרם ראינו וטרם ידענו על קיומם.
בין שיטוטי הרבים נתקלתי בתוכנית בערוץ 9, הערוץ הרוסי. עצרתי את השלט כי זיהיתי את שמו של הבמאי שהיה מנכ"ל משרד הקליטה לפני שנים רבות. התחלתי להתעמק בסרט על שואת יהודי רוסיה הלבנה. סבי וסבתי מצד אמי היו ילידי אותו חבל ארץ שלעתים רוסיה ולעתים אוקראינה. היו כתוביות בעברית והתחילו העדויות על רציחת היהודים בישוב ושיחה עם שכנים מבוגרים והיסטוריונים. זוועות שהשטן לא ברא. כי מפלצות האדם, הנאצים, רצחו ושרפו וקברו בקבר אחים והשמידו כל זכר לבני האדם שחיו באותו ישוב. צפיתי בתוכנית בכאב הולך ומעמיק, רתוקה לדברים המחרידים שעלו באותו סרט. חשבתי על אותם רבבות רבות שלבטח כללו גם בני משפחה שלי שלא הכרתי. חשבתי על בני משפחתו הענפה של אבי שנותרו בפולין ועלו במשרפות במחנות הארורים על אדמת פולין. חשבתי על סבי נחום, שכנראה ניספה עם כמיליון תושבי לנינגרד במהלך המצור הגרמני על העיר.
זה היה ערב קשה ביותר. ואני ראיתי את כל ערבי וימות השואה מאז החלה הטלוויזיה הישראלית לשדרם. הכרתי את האיש שלימים קרא לעצמו קצטניק, ואילו אני ידעתי את ספריו עוד טרם בחר בשם זה. היה זה איש רזה מרכיב משקפים וכחול עיניים שבא לאבי אשר תרגם שניים מספריו לאנגלית. הייתי מאזינה לשיחותיהם וקראתי לראשונה את ספרו "סלמנדרה" כנערה בת 14. הכרתי גם את יואל ברנד, שהגיע לישראל לאחר שנעצר בידי הבריטים כאשר נסע בתיאום עם קסטנר לנסות לעשות עסקה להצלת יהודים תמורת 10,000 משאיות. יואל ברנד שהותיר בבודפשט את אשתו ושני בניו הקטנים וכאן בימי המנדט לא יכל להגשים את הרעיון שנראה כה הזוי. אשתו ושני בניו ניצלו ברכבת האחת שכמובן לא הצליחה להציל את כל יהודי הונגריה, אלא כמה מאות ואולי מעל לאלף ניצולים בלבד.
אבי, שהיה עיתונאי ומתרגם, תירגם את רוב החומר שהצליח להגיע לפלשתינה-א"י, בעברית, ביידיש ובגרמנית לאנגלית עבור הסוכנות היהודית וקרן הקיימת וקרן היסוד. הוא הכתיב לאמי את החומר ולימים גם למזכירה שעבדה בביתנו כאשר אמי הייתה בהריון עם אחותי ולא יכלה להמשיך עם ההדפסות. הייתי חוזרת מבית ספרי ויושבת לכאורה לעשות את שעורי באותו חדר ששימש את הורי כחדר מגורים וחדר אוכל ומשרד לאבי. קלטתי ושמעתי את הדברים שאף ילד לא ידע ולא שמע בישוב היהודי. ותודעת השואה הפכה לחלק מה-דנא שלי. לא ידעתי באותם ימים כי אבי כתב שירים על השואה באנגלית ולא זכה להוציאו לאור את ספרו. את הספר הביאה לדפוס אמי חודשים מעטים לאחר פטירתו של אבי. SONGS OF THE GHETTOES.
יום הזיכרון לחללי צהל ימים ספורים לאחר מכן החל ערב ויום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי האיבה. כאחות שכולה, אינני זקוקה ליום זיכרון זה. מאז נהרג אחי - אמיתי לסק ב-1956, כל יום הוא יום זיכרון עבורי ועבור הורי כשהיו בחיים. כך אצל כל משפחות הניספים לפני ולאחר קום המדינה. אולם טקס האבלות הציבורי והנחלת המורשת של חללי וגיבורי המחתרות ומלחמות ישראל, חשוב וחיוני ביותר. אולם מדוע אין מפרידים בין שני הימים הקשים כל כך. מדוע יום זה חל דווקא ימים ספורים לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה?
האם ילדים יכולים להפריד בין שני ימי הזיכרון הכבדים? האם משפחות שחוו את השואה חייבים לשאת את משא האבל הכפול? הגיעה השעה שממשלת ישראל תקבע מועדים שונים. כדי שיוכלו ממש להתמקד בסוגי היגון והכאב הלאומי. ללמוד ולהבין את גודל השואה הנוראה שנפלה על עמנו.
להכיל ולבכות על הצעירים שנתנו את חייהם למען הבטחת החרות של העם היהודי במולדת. אנו מפרידים בין חנוכה וחג הפסח. בין פורים וראש השנה. הבה ונפריד בין שני התאריכים שהם כל כך טעונים וספוגים שהלב אינו מסוגל להכיל אותם.
