בנוסף לצנזורה הצבאית הפעילה ממשלת ארצות-הברית במלחמת העולם הראשונה את "הוועדה למידע לציבור" ("ועדת קריל" - CPI), שנועדה לטפל בהסברה לציבור האמריקני, כדי לטפח את אהדתו לצבא ולמלחמה - בעיקר, עקב חשש הממשל, שהגיוס לא יצלח. הנשיא וודרו וילסון מינה בארבעה עשר באפריל 1917 את העיתונאי ג'ורג' קריל לראשות הוועדה ואת קארל ביואר לסגנו. לרשותם היו חמישה מיליוני דולר להעברת "מידע לציבור". קריל חיקה את הפעולות של מנגנון התעמולה הבריטי במלחמה, אף כי לא היה יכול לנצל את הכתיבה של יוצרים בעילום-שם
1. בוועדת קריל היו חברים גם נציגים של משרד החוץ, של משרד המלחמה ושל משרד חיל-הים
2. מערך התעמולה האמריקני היה ריכוזי, וקריל היה אחראי לכל היבטיו - ברוח ממשל וילסון
3.
הצוות של קריל היה, למעשה, סוכנות פרסום גדולה וחברת ייעוץ ליחסי ציבור של ממשלת ארצות-הברית, שפרצה לתחומים חדשים בעוצמה, שלא נראתה קודם לכן. בין שאר חידושיו, יצר קריל את רשת "אנשי ארבע הדקות" - מתנדבים, שנפרסו בשלושת אלפים מחוזות של המדינה. הם קיבלו חומר במברקים, והיו אמורים להפיצו מיד בקרב הקהל באמצעות שיחות במנות של ארבע דקות עם אנשים במקומות ציבוריים. בסוף המלחמה היו כבר כארבע מאות אלפי מתנדבים ברשת זו. הם הפיצו כשמונה מאות אלפי הודעות
4.
התעמולה של ועדת קריל הורוותה בפחד, שהוטמע באוכלוסייה שבעורף האמריקני, מחד-גיסא, ובתעמולה לאומנית, מאידך-גיסא. כמובן, התעמולה האמריקנית ציירה את הקייזר הגרמני ואת הגרמנים כפושעי מלחמה, שרשימת פשעיהם מתארכת. בנוסף, היה עליה להתגבר על הבדלנות ועל הפציפיזם האמריקניים.
לדגש הרב על תעמולה היה, כנראה, עוד מחיר כבד. בוטנהויז טוען, כי התעמולה הארסית נגד הגרמנים והשאיפה להכניעם ללא תנאי מנעו מבעלות הברית לנצל הזדמנויות לשלום בשנים 1916-1917, כשהיו בעלות-הברית במצב טוב בשדה הקרב
5. יתר על כן, מערכת התעמולה הארסית, שניהלו הבריטים ובעלות בריתה נגד הגרמנים, ובעיקר, הבדותות אודות מעשי הזוועה של הגרמנים באוכלוסייה אזרחית, ליבתה שנאה בין העמים הלוחמים, ויצרה רצון לנקום בגרמנים. כך, נוצרו התנאים, שמנעו פיוס באירופה, והביאו בהכרח למלחמת העולם השנייה.
דגשים משתנים בל"פ במלחמת העולם השנייה האמינו כל הצדדים בכוח התעמולה ובכוח המלים. בעקבות חוויות התעמולה במלחמת העולם הראשונה ועליית הקומוניזם לשלטון ברית-המועצות, הייתה אפילו אמונה מיסטית ביכולת להשפיע על מוחות הקהל.
מבחינת תורת תקשורת ההמונים, המדובר בתקופה של מסורות של השפעה כל-יכולה של התקשורת על קהלהּ. גישה זו השתנתה עם השנים למסורות של אי-אמון ביכולת לשנות עמדות ושל אמונה, כי קיימת יכולת מעטה לעשות זאת. לדברי קואלטר, כיום רואים בתעמולה דאז מסכת של שקרים ושל טענות שווא, שנועדו להונות את היריב ואת קהל הבית. כשאמת הייתה אפשרית, השתמשו בה כיוון שהייתה לה השפעה גדולה יותר
6 לפיכך, בדקו הכל כיצד משרתות החדשות את ניהול המלחמה
7. הדבר כלל מפקדים ופוליטיקאים כאחד. מחד-גיסא הגדיר הממשל האמריקני עיתונים כ"מפעלים חיוניים", ועובדיהם קיבלו פטור מגיוס;
8 ומאידך-גיסא היה חשוב לגנרל דווייט אייזנהואר, שהידיעות, שיצאו ממפקדתו, יטפחו את האחדות בין בעלות-הברית המערביות, ולא יזיקו לה
9 לשם כך גם מונה ליד בריגדיר-ג'נרל פרנק אלן, הדובר הראשי במפקדה של אייזנהואר, נציג של המשרד האמריקני להסברת מלחמה (OWI).
בתחילת המלחמה הקימו האמריקנים מחדש את היחידה ללוחמה פסיכולוגית (ל"פ) של צבא ארצות-הברית, שפוזרה אחרי 1929. בסתיו 1943 הוטל על המשרד להסברת מלחמה לעסוק בל"פ, ובמקביל לו עסקו עוד הרבה ארגונים ממשלתיים אמריקניים בל"פ. הל"פ האמריקנית כּוּונה גם לעבר העורף. היא עסקה בעידוד (כמעט כפייה) תרומות למגבית החירום ובעידוד נשים לצאת לעבודה במקום הגברים, שגויסו, בנוסף להסברת הצורך בקיצוב מזון ובהאפלת חופי ארצות-הברית, שהתקבלו קשה על-ידי הציבור.
למרות מוּדעותו הרבה ליחסי ציבור, לא תמך הנשיא רוזוולט דיו במשרד להסברת מלחמה, ועירב את תפקידיו עם אלה של הצנזורה. כל הזמן הפתיע הנשיא את אנשי המשרד בהחלטות בעלות משמעות בל"פ, ועקף אותם ואת מחלקת המדינה באמצעות "שירותים טובים [שהעניקו לו] עמיתיו הבריטים"
10.
עם זאת, כבעל ניסיון רב ממאבקיו הפוליטיים וכנשיא, ידע הנשיא רוזוולט, כי עליו לתאם את מאמצי הממשל בתחום ההסברה. גישתו הכללית הייתה ריכוזית וסמכותית. הוא מינה כבר בראשית המלחמה את ביירון פרייס, מי שהיה מראשי סוכנות הידיעות
AP, לנהל את משרד הצנזורה של ארצות-הברית
11. בעלות-הברית תיאמו את מאמצי הצנזורה שלהן. חוקתית, לא היה, לכאורה, כל בסיס לפעולת פרייס, אך רוב העיתונות האמריקנית הייתה פטריוטית, והתירה לממשל לצנזרה; והצנזורה הייתה תקיפה בהרבה לעומת הצנזורה, שהפעיל כוח המשלוח האמריקני בצרפת במלחמת העולם הקודמת
12, וכללה עיצומים נגד מי שהתנגדו לרוזוולט, אישית, ולממשלו.
במלחמת העולם השנייה חזרה ממשלת ארצות-הברית לזירת יחסי הציבור באופן מאורגן. לממשל רוזוולט, שהיה מודע היטב לכוחם של יחסי הציבור, הייתה בעיה - הנושאים, שהעלתה על סדר-היום הציבורי ועדת קריל, הפכו לחוכא ואטלולא במהלך המשברים בין שתי מלחמות העולם. בנוסף, היה בארצות-הברית פחד לאומי מהרעיון של תעמולה, ובעיקר, מתעמולה ממשלתית. למרות זאת, היה על הממשל לפעול בזירת ההסברה על-מנת להשיג את יעדיו - כלפי חוץ, אך גם כלפי פנים, ולדכא את יריביו הפוליטיים.
במהלך מלחמת העולם השתנו הדגשים של ההסברה האמריקנית, בהתאם להתפתחויות מהלך המלחמה והאסטרטגיה, וכתוצאה מכך השתנו יעדי הצנזורה. בתחילה נאבק הממשל האמריקני בצורה מוסווית בבדלנות הציבור ובאדישותו. הממשל תמך מלכתחילה בבריטניה (ולאחר מבצע "ברברוסה" - הפלישה הנאצית לרוסיה - גם בברית-המועצות), וניסה לסייע להן כמיטב יכולתו (גם באמצעות תוכניות "החכּ̤ר-והשא̤ל") תוך הכנת דעת הקהל לקראת הבלתי נמנע: כניסת ארצות-הברית למלחמה נגד מעצמות "הציר". עם כניסת ארצות-הברית למלחמה, לאחר הפצצת פרל הרבור, נאלץ הממשל להיאבק באדישות הרבה של הקהל ובתבוסתנותו, בעיקר, על-רקע כישלונות, שספגה ארצו בפתיחת המלחמה. יתר על כן, בציבור האמריקני שוררת אי-הסכמה לגבי כניסת ארצו למלחמת העולם השנייה, בעיקר, לנוכח מתקפת הפתע היפנית, המעודדת השערות אודות קשר בין הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט לבין ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל.
הוטלו הגבלות על תנועה והאפלה - בעיקר, בהוואי, באלסקה ובקרבת החופים (המזרחי והמערבי) של ארצות-הברית גופא מחשש פלישה גרמנית, או יפנית, בהתאם; והיו הגבלות (קיצוב) מזון ודלק, שלא היו לרוח האזרחים. כשארצות-הברית החלה לנחול ניצחונות, עבר הממשל למאבק על דרישתו לכניעה מוחלטת של היטלר (כולל הפניית הדגש לאירופה בראשונה על חשבון הזירה האסיאנית), ואחר כך של יפן. כאן היה על הממשל לטפח מוראל בגיסות, בעם האמריקני ובקרב בעלות-הברית מבלי ליפול לפח השאננות. רשימה כללית זו מעידה על כך, שעיקר המאמץ היה בחזית העורף, אך גם נועד לטפח את מוראל הגיסות.
כן הוסתרו בקפידה רבה עשרת מרכזי העברה, שהוקמו ברחבי ארצות-הברית - מחנות ריכוז, שבהם כלא הממשל האמריקני כ-110 אלפי אזרחים אמריקניים ממוצא יפני, שנעצרו בשנים 1945-1942 בחוף המערבי של ארצות-הברית - שמא תנוצל העובדה לתעמולה עוינת נגד ארצות-הברית. הקמת המרכזים הללו נעשתה די בחשאי, ורק אחרי עשרות שנים הודתה ממשלת ארצות-הברית בטעותה, ופיצתה את הניזוקים. הממשל הקים רשות מיוחדת (WRA), שטיפלה בעצירים ממוצא יפני, שרוכזו במרכזים. כלומר, גורשו מבתיהם, ורכושם נבזז על-ידי שכניהם
13.
מלחמת העולם השנייה הייתה, כנראה, המלחמה הפטריוטית האחרונה של האמריקנים. אף כי לא כל הציבור והעיתונות האמריקניים תמכו פה אחד בנשיא, כפי שעשו מרבית עיתוני ארצות-הברית במלחמת העולם הראשונה. רגשות הטינה כלפי הנשיא רוזוולט
14 וכלפי הצנזורה שהפעיל גאו בהתמדה, והגיעו עד לסף "מרד" בתחילת 1945.
בנוסף להכוונת התקשורת ולצנזורה, פעל הממשל של רוזוולט נמרצות נגד מבקרי הנשיא (בהמשך לשיטתו מאז כניסת רוזוולט לבית הלבן וממאבקו לקדם את התוכנית "ניו דיל"). בין השאר, הובאו מבקרי הנשיא (מימין, בעיקר) לדין על המרדה. רוזוולט, שרצה למחוץ את כל מתנגדיו לרגל המלחמה, לדברי ואשבּוֹרן, נתקל במתנגד חריף מבית: פרנסיס בידל, שר המשפטים, שהצליח לסכל "ציד מכשפות" גורף של הממשל.
צנזורה בריטית בשנת 1938 דן הצבא הבריטי בהשפעת הרדיו על הלחימה. אנשי הצבא החליטו, כי המלחמה הבאה תהיה ללא חדשות - יש להפעיל פיקוח כמו במלחמת העולם הראשונה; לארגן שירות דיווחים רשמיים (נוסח קולונל ארנסט סווינטון, שחיבר בשנים 1915-1914 דוח שבועי על המצב בחזית, והצבא הבריטי סיפקוֹ לעיתונים); ולהתיר למעט כתבים צבאיים, שלוּו בקציני ליווי ובצנזורים, להתלוות לכוחותיו
15. ואכן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה למדו הכתבים את הפקודות, חוילו, ולבשו מדי צבא. אלכסנדר קליפורד, איש סוכנות הידיעות רויטר'ס, נשלח עם הכוח הבריטי לאירופה לכתוב ביוליטינים לעיתונות, כמו קולונל סווינטון במלחמת העולם הקודמת. לרוע מזלו, לא היה לו מה לכתוב, ואם היה - צונזר
16.
לפני מלחמת העולם השנייה פטרה הממשלה הבריטית את העיתונות מצנזורה.
חוק סמכויות חירום (הגנה) התיר לממשלה לצנזר את העיתונות (ראוי לציין, כי זה המקור החוקי לסמכויות הצנזורה בישראל). כמו-כן, פעלו הצנזורים לפי
תקנות ההגנה. סוכנויות הידיעות נדרשו להעביר כל ידיעה, הנוגעת לענייני מלחמה, בטרם תשודר. עיתונים נפטרו מהצורך לצנזר ידיעות, שמקורן מחוץ לבריטניה
17.
עד שלושה בספטמבר 1945 פעלה בבריטניה צנזורה קשה על העיתונות - בריטית וזרה כאחת - מבלי שלעיתונות הייתה זכות לביקורת שיפוטית על פסיקות הצנזורה. למרות הבעייתיות בבדיקת החומר, נקבע, שאין צנזורה על השקפות.
