פנחס אופק (2020-1937): האיש שלימד את באר-שבע לשיר

פנחס אופק נולד בפתח תקוה בשנת 1937 ועשה את ילדותו ונערותו בכפר סבא ובתל אביב. הוא למד ב"שבח" במסלול מקצועי בענף החשמל. בביתו שרו את שירי "ההגנה" והמולדת והאווירה הפוליטית הייתה אנטי אצ"ל ולח"י. אביו השתתף בשיירות שעלו לירושלים דרך שער הגיא ואופק זכה כילד להצטרף פעם לעלייה כזו. בשנת 1957 הקימו את היכל התרבות בתל אביב ואופק נהג ללכת עם הוריו למופעי מוזיקה, קונצרטים והצגות. עיתים מצא עצמו כנער יחיד באולם. זיכרונותיו מאדיס דה פיליפ ומהאופרות שהעלתה אז - עיצבו את עולמו המוסיקאלי. האופרה הייתה מגיעה לכפר סבא, ובאותו יום כל המשפחה הלכה ברגל למופע. בערב היו ישנים אצל קרובי המשפחה וחוזרים למחרת. כבר מגיל צעיר החל אוסף דברי אמנות ובבגרותו הפך לאספן כפייתי. תחילה בולים ויותר מאוחר תמונות של יוסל ברגנר, פסלים של דודתו חנה אורלוף ועוד. את משכורתו הראשונה כחייל הקדיש לקניית תמונות ופסלים.

את שירותו הצבאי עשה בחיל הקשר וכשהשתחרר מיד נרשם ללימודים במדרשה למורים למוזיקה בתל אביב. למד אצל טובי המורים שם וניצוח למד אצל גארי ברטיני. אתו במחזור היו חנוך רון, ירון פרלסקי ואחרים. המפקח הארצי על לימודי המוזיקה היה אז עמנואל עמירם פוגרצוב הזכור מהשיר "ושאבתם מים בששון". סגנו היה ציון אורגד והם החליטו לשכנע את אופק "לרדת לנגב". אופק נבהל וביקש לראות על המפה היכן ממוקמת באר-שבע. הוא הפעיל דרך הוריו את הפרוטקציות האפשריות כדי לא לרדת לבאר שבע אך מאום לא עזר. עמירן הרגיע אותו והבטיח שהירידה תהיה ללא יותר משנתיים וזו חובת המרכז לתת קצת לדרום. וכך, בשנת 1960 ירדו כ-10 מורים למוזיקה לבאר-שבע. אופק נזכר שלא רק שירד דרומה אלא בשנת 1967, אף הדרים והחל ללמד במדרשת שדה בוקר.

באר שבע זכורה לו כעיר בתוך חול. פנחס נהג לרכוב על אופניו בין 3 בתי הספר שם לימד. הדריך אותו אריה סימון והוא החל בצעדיו הראשונים בבית הספר "צאלים". בצאלים הקים מקהלה רבת משתתפים (120 ילד) ואחר-הצהריים אירגן חוגי הורים לשירה. שמעה של המקהלה התפרסם ואשר דישון ממחלקת ההסברה הזמין אותה להופיע ביום ייסודה של העיר ערד. אופק זכר שיגאל אלון נכח שם וכך גם בן-גוריון. אופק נהג לקחת את תלמידיו לתל אביב וחיפה כדי לצפות באופרות והצגות תיאטרון. הוא הרחיב את עולמם התרבותי וביקש להוציאם קצת מתחום השממה שהקיפה את ב"ש. אופק אף הרגיל את הנערים להאזין ליצירות קלאסיות דרך התקליטים, לנתח וליהנות מהן. כבחור צעיר, בן 24, רווק וללא משפחה חש אופק בתקופה זו אבוד. הוא החל במאמצים לחזור לתל אביב אלא שהמפקח ניצני העניק לו דירה באמצעות מיכה טלמון ב"פירמידה" בשכונה ד' הסמוכה לבית הספר צאלים. לבסוף, החליט אופק להישאר בעיר וגידל בה שלושה ילדים לתפארת. בסופו של דבר, השקט והחום והאנושיות של העיר קסמו לו יותר מהעיר ההומה, הטוחנת והמנוכרת תל אביב.

בעת הראיון מצטייר אופק כפטריוט הנגב והעיר. הוא התגאה בהישגיה של יהודית רביץ בת העיר וכן בהישגיו של צביקה הדר, אוהד הפועל באר-שבע ולהקת הבידור המצליחה שלו. כך גם להקת "צעירי באר שבע" ועוד. למיטב זכרונו רביץ אהבה מאוד את פרויקט "הפופרה" (צירוף של מוזיקת פופ ואופרה). לאחר שנים כתבה מוזיקה לאחד המופעים. היא כתבה מלונדון לאופק שהיא זוכרת לטוב את התקופה שכנערה שרה בהצגותיו של אופק והיא מבקשת לצורך לימודיה בלונדון את ההקלטה שנעשתה בזמנו בקולנוע "קרן". אופק מציין את "הפרסים" בהם זכה לאורך הקרירה הארוכה שלו ורואה בהם הערכה לפועלו כמורה מסור ומתמיד. בשנת 1978 קיבל את פרס החינוך העירוני כביטוי לתרומתו במערכת החינוך. בשנת 1998 קיבל את פרס "אדם ומקצועו" מזכריה לירז. בינואר 1999 קיבל את התואר "יקיר באר-שבע". אופק נתפס כמורה הטוטלי, כלומר מורה התורם לתלמיד לא רק השכלה מוזיקאלית אלא איך להתבטא, איך להתלבש ואיך להופיע בפני ציבור. אופק אף התמיד וכתב במשך כ-15 שנה טור בשם "אמנותרבות" לעיתון המקומי "שבע". הוא הדגים להם את כללי האכילה הנכונה של הסנדויץ' שהביאו מהבית, כיצד לשמור על הניקיון, ועוד. אופק הקפיד לבקר את חניכיו בביתם, להתרשם מהאווירה השוררת בבית ויצר קשר חם עם ההורים. הוא ידע על מצבם הכלכלי ונהג להחזיר את המתקשים הביתה במכוניתו אם לנווה עזר ואם לרמות. הוא האמין בדוגמה האישית, דוגמה שנתן לחניכים יום יום.

אופק שמר על קשר עם תלמידיו גם לאחר שהתגייסו לצה"ל. הם ביקשו ממנו חומר על ירושלים, על שירי המלחמות לטקסים בבית הספר והוא נהג תמיד לסייע. את נור בראנד שמנצח היום (בשנת הראיון) על הסימפונייטה, הכיר בתקופה שגרו יחד "בפירמידה" בשכונה ד'. גם המנצח של מערכת החינוך באשדוד הכיר היטב משום שהיה בוגר שלו, תלמיד למופת. כך גם עם אורי קריב שחזר עתה לבאר שבע עם להקת הצעירים לעיר. קריב היה מתלמידיו הבולטים. אופק הדגיש שבאמצעות ההוראה למוזיקה הוא העביר לתלמידים את אהבת העיר והאהבה לנגב. ברוח זאת הוא שב ומציין את רביץ והדר שמשיבים בבגרותם אהבה לבאר שבע. בשנת 1967 החל להורות במדרשת "שדה בוקר" לפי בקשת אברהם צביון וניהל חוגי מוזיקה לבוגרים. שם הכיר את גאולה רקח שלימים הייתה אשתו, גאולה אופק. היא עסקה בהוראת מתמטיקה והייתה מחנכת בתיכון ואת החתונה ערכו שם, במדבר, לאור לפידים במדרשה. אחד מאורחי החתונה היה דוד בן-גוריון. הם לא התמידו הרבה לחיות במדרשה וחזרו לבאר שבע שם הפך אופק לסגן מנהל בית הספר התיכון מקיף א'. הוא הביא את הפילהרמונית למערכת החינוך, ערך תערוכות והשתלב בחיי התרבות של העיר. לדעתו, הוא לימד את "השירים הנכונים", הטובים, שירי מולדת ושירי ארץ ישראל.

הורי הוריו עלו בספינה אחת עם בן-גוריון לארץ מאוקראינה בשנת 1900. הקימו את פתח תקוה. משם עברו להתגורר בכפר סבא, שם סבלו מפגיעות של הכנופיות מקלקליה. למרות זאת לא ויתרו והעמיקו שורשים. משם הוא קופץ להמשך עשייתו בעיר לאחר ששב ממדרשת שדה בוקר. הוא החל ללמד בתיכון וכתב ספר שעיקרו לימוד עצמי של כלי נגינה. החוברת הצנועה הפכה לספר שכל מורי המוזיקה בארץ רכשו אותו. בראשית שנות השבעים הקים מקהלות בתיכונים כולל ביצועים של קנטטות של באך בארבעה קולות. בשנת 1973 העלה את "הפופרה" המפורסמת "יוסף וכותנת הפסים". חנוך רון מצא את חוברת התווים בלונדון ומסר אותם לאופק. הביצוע היה נהדר ודן כנר הגיע לקולנוע "קרן" כדי לצלם לטלוויזיה את המופע. אנשי תל אביב נדהמו מהרמה מהביצוע. משנת 1973 נהג לבצע כל שנה "פפורה" אחרת. כיום אופק גמלאי ומכין תלמידים לבגרות. כל עשור היה אופק נוהג להעלות מופע בשם "היו זמנים" שהיה מופע של שירי ארץ-ישראל. אופק העז והעלה את "המכשפה" של גולדפדן. סביבו היה צוות מסייע בהכנת התלבושות והתפאורה. תחילה היו בעיות תקציב אך בשנים האחרונות נכנסה החברה למפעלי תרבות ומימנה (כלומר מכרה) את ההצגה.

"איש החינוך, העיתונאי פנחס אופק הלך הבוקר לעולמו. אלפי תלמידים לשעבר של בית הספר מקיף א', בהם לא מעט אמנים מפורסמים, זוכרים אותו כמורה לאמנות ומוזיקה האהוב של מקיף א', זה "שהפופרה" הייתה אצלו שיא שנת הלימודים. איש תרבות אמתי, אדם נעים, בעל ידע בלתי נדלה באמנות ומוזיקה, זכה להערכה רבה על עשייתו. פנחס אופק נולד בשנת 1937 בפתח תקוה ובשנת 1961 עבר להתגורר בבאר-שבע. הוא היה מורה ומחנך בתחום המוזיקה בבתי הספר היסודיים: "צאלים", "נטעים", "מענית" ו"ניצנים" ומשנת 1970, כמורה בבית הספר התיכון מקיף א', בו שימש שנים רבות סגן מנהל ומרכז חינוך חברתי והקים את המגמה למוזיקה. הוא נמנה עם מקימי הקונסרבטוריון העירוני בבאר-שבע. בהפקת וידאו ניתן לראות את פנחס אופק ז"ל מציג את ספרו "צלילים ישראלים" בשנת 2017 (צילום: רם אופק). הוא הקים והדריך את חבורות הזמר של מתנ"ס לוין, הרצה בחוגי מוזיקה, בארגון "עמך", במשרד החינוך והתרבות, בהשתלמויות שונות ועוד. הוא זכה בפרס שר החינוך, פרופ' אמנון רובינשטיין "אות מורה לחיים" בתחום החינוך האמנותי - תשנ"ו 1996, חתן פרס החינוך מטעם עיריית באר-שבע וארגון המורים העל יסודיים, חתן פרס "אדם ומקצועו" שניתן ב"בית הדין הלילי", ע"י זכריה לירז, 1998. משך 15 שנה כתב את המדור "אמנותרבות" בעיתון "שבע". דורות של צעירים בעיר התקרבו למוזיקה והתאהבו בתחום האמנות והתרבות, בהם השחקן צביקה הדר והזמרת יהודית רביץ. בשנת 1999 הוא קיבל את תואר יקיר העיר באר שבע. אופק פרסם ספרים בתחום המוזיקה, בהם "כלי ונגן" ו"צלילים ישראלים". באחת הפגישות עמו, בשנת 2012, בעת שנערך במוזאון הנגב אירוע על יצירתו של הסופר דוד אבידן, ישבתי עם אופק, אז כבר איש מבוגר אך מלא חיים, חן ובעיקר אהבה גדולה לאמנות ומוזיקה כתמיד. דיברנו דווקא על ברטולד ברכט וזוגתו לוטה לניה, ששרה בהקלטה המקורית של "אופרה בגרוש". אופק תמיד התגאה בכך שהחזיק בעותק של התקליט המקורי. הוא שמח על ההתפתחות הגדולה של העיר בתחומי התרבות והאמנות וסיפר כמה קטעים משעשעים על העבודה על "הפופרות" שלו במקיף א'. תמיד נעים, תמיד הייתה לו פנינת חוכמה או מידע חדש על מעולם המוזיקה ובעיקר המלצה על יצירה קלאסית מעניינת, אמן או ספר טוב. ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', ספד לו: "עצוב וכואב! פנחס אופק, יקיר העיר באר שבע, מאושיות התרבות והאמנות בבאר שבע ובנגב, הלך לעולמו. פנחס הצמיח לאורך שנותיו, כאיש חינוך, כוכבי בידור, שחקני תיאטרון, מוסיקאים ואנשי אמנות בכירים, לתרבות הישראלית. הוא היה בן אדם, "מענטש", עם חוש הומור נפלא. פנחס יחסר לנו מאוד. תנחומינו למשפחתו היקרה. יהי זכרו ברוך"!