בעולם הערכים הפוסטמודרני, המושתת ביסודו על מערכת ערכים המקדשת את עליונות האינדיבידואל ומבטלת את חשיבותה המכרעת של הקהילה, התפתחה מערכת ערכים מוזרה שמובילה בהדרגה אך באופן קבוע למציאות של אנרכיה באשר אין שום דרך מעשית לקיים מדינה מסודרת, ממושמעת ומאורגנת, ללא איזון בין זכויות הפרט לבין חובותיו במסגרת הקולקטיבית אליה הוא מבקש להשתייך. קולקטיב הוא תמיד קבוצה של אינדיבידואלים, שלכולם זכויות שוות אבל דעות והעדפות שונות. מציאת האיזון בין הדברים מחייבת יצירת כללי משחק קבוצתיים שמצמצמת את הפגיעה ביחיד, אך אינה הופכת אותה לעריצות היחיד ואויב הקבוצה. איזון זה הוא חכמת הדמוקרטיה הליברלית - תנאי לקיומה, אבל גם תנאי ליכולתו של היחיד להיות חלק ממנה.
שיטת ה"פוטש" המשפטי היא אחת הדרכים המעשיות שפיתחה "הדיפ סטייט" בכדי להניע תהליכים המשמרים בידה כוח והשפעה, מבלי לאתגר חזיתית את השיטה הדמוקרטית-ליברלית; הראשונה מקדמת נושאים באופן מעשי והשנייה מספקת לעצמה תעסוקה, אולם לרוב אינה זזה לשום מקום. השיטה פועלת כבר זמן רב והפכה לאחרונה לאחד הערוצים החשובים בהם מנצלת המערכת המשפטית את שאריות יוקרתה והדימוי המכובד שהיו לה, לבלום את יריביה ולקדם את מטרות חסידיה.
2 במעברים המורכבים בין תפיסות אידאולוגיות נוגדות לבין הסתירות שהן יוצרות תדיר בחיים החברתיים, כלולים תחומים רבים ואחד החשובים והמורכבים שבהם הוא הממשל הדמוקרטי: מהותו, מקור סמכותו, מרחבי שליטתו, הרכבו, דרכי פעולתו ודרכי התמודדותו עם המכשולים שיוצרים הניגודים החברתיים בקהילותיהם.
שינויים מתרחשים במשטר וממשל הדמוקרטי בחברות נורמליות, עקב שינויים במאזן הכוחות הפוליטי. שינוי זה נגרם באמצעות דעות, תרבות, אינטרסים, עוצמות כלכליות ואחרות והדינמיקה הדמוגרפית. סביב השינויים שהתפתחו בישראל בהשפעת השינוי במאזן הכוחות הפוליטי, התפתח בשנים האחרונות המאבק הידוע כ"ימין" מול "השמאל". ישראל קמה תחת הגמוניה שלטונית של ה"שמאל הסוציאליסטי", ונעה בהדרגה אך בהתמדה לעבר הגמוניה שלטונית של "הימין". 4 מערכות הבחירות האחרונות, אף שהתמקדו כביכול בשאלת המשך כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, מבטאות מאבק זה ואת העובדה שאנו על סיפה של תפנית במאזן הישן, כאשר מספרית, במונחים של ייצוג פוליטי בכנסת, התמונה ברורה: ל"ימין" רוב של כ-72 - 80 מנדטים מתוך 120 הח"כים. טכנית, מציאות זו עדיין לא התייצבה ברמה האירגונית כמציאות של קבע. בנקודת מפנה זו מנהל "השמאל" מאבק על שימור עמדות כוח ועקרונות שלטוניים או אידאולוגיים בדרכים שונות ומגוונות, שאחת מהן היא הניסיון המוזר להשליט את בית המשפט העליון ומערכת שלטון החוק על הריבון והמוסדות הנבחרים על ידו, בדרכים עקלקלות ובעוז-רוח הגובל תדיר בחוצפה.
"טכניקת הפוטש המשפטי" (טפ"מ) מושתתת על שילוב ושת"פ בין בג"ץ, היועמ"ש, עמותות-עזר חיצוניות, אישים ומפלגות פוליטיות וגורמים אינטרסנטיים. האירועים הנזכרים להלן בהערה 1, מבליטים את הנחישות והחוצפה של מפעילי השיטה מול הרפיסות וההססנות היחסית של הממשלה, הציבור "הימני" ותודעת הזכויות הדמוקרטיות של הרוב הפוליטי.
תהליך המתייחס למינוי שר המשפטים, התחולל בפרק זמן קצר ולפיכך ניתן היה לעקוב בנקל אחרי שלביו השונים ודרכי הוצאתם לפועל ולמפות את תפקידו של כל אחד מהשחקנים במחזה האבסורד. אין בדברים אלה כדי לפטור את נתניהו מאחריות להתנהלות קלוקלת ומהוכחת חוסר-יכולת, המתלווה ל"ריקוד על יותר מדי חתונות" בעת ובעונה אחת; סיכויי הכשלון בתנאים אלה גדלים באופן לא לינארי, ופרשת הר-מירון האחרונה, על 45 מתיה, מוכיחה זאת היטב.
בתיאור שילדי בלבד, טפ"מ עובדת כך: מקור הסמכות השלטונית בדמוקרטיה הישראלית הוא בג"ץ (בעל הראש המשולש - בית-דין גבוה לצדק, בית משפט לחוקה ובית משפט עליון לערעורים) הפוסק האחרון בכל, אולם איננו מבוקר כלל ע"י שום גורם ציבורי מוסמך, כגון הכנסת. בסוגיה זו מסתתר בג"ץ תחת סיפור הכיסוי של העדר חוקה בישראל, ואעל-פי שנקבע שחוקי היסוד דינם לפי שעה כדין חוקה, הוא מרשה לעצמו להתערב ולפסוק גם בהם.
מציאות זו היא אנטי-דמוקרטית מובהקת ותקדים מן החמורים ביותר שנוצרו אי-פעם בדמוקרטיה מערבית.
3 בוויכוח בסוגיית מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, נוקט בג"ץ עמדה הגורסת שסמכותו גוברת הן על זו של הממשלה והן על זו של הכנסת. זאת, אעל-פי שאין לעובדה שהיועמ"ש מוגדר כיועץ-משפטי מעמד סטטוטורי מובהק בחוק, (וכך גם כל היועצים במשרדי הממשלה האחרים) ואין הוא נושא בשום אחריות ביצועית או אחרת שמצדיקה להעניק לו זכות וטו על המוסדות הנבחרים של המדינה. בעזרת עמדה זו של בג"ץ, הפך היועץ המשפטי לממשלה, למלך הלא מוכתר של המדינה - "שעל פיו ישק דבר". בכדי להשלים את "פירמידת הסמכויות" הבהירה נשיאת בית המשפט העליון לאחרונה, ש"הוראות היועץ המשפטי מחייבות, אלא אם בית המשפט קבע אחרת" - על סמך-מה?!
באופן זה הופך בית המשפט את היועץ המשפטי לכלי ניגוח חסר מעצורים וגבולות בממשלה ובכנסת. כלומר: השיטה היא כזו: היועמ"ש יקבע ואם הכנסת או הממשלה לא יצייתו, יבוא בג"ץ וינהיג סדר בממלכות הסוררות. האמנם? זו דמוקרטיה?? והיכן הריבונות ורצון העם? באיזו החלטה ריבונית נתנה סמכות זו לבית המשפט, שכל סמכותו באה לו מידי הציבור?!
השיטה ממשיכה כך: בג"ץ אינו נזקק לחוק המסמיך אותו לפעול, קובע את מגבלות סמכויותיו ואת דרכי מינויו וכו'. בג"ץ הוא "גורם עליון", שקובע בעצמו את הרכבו, את סמכויותיו ואת מנגנוני הבקרה והאיזון שלו - האמנם?!
בג"ץ פיתח לעצמו עוד כמה דרגות-חופש שבתוכן עוטף הוא את שרירות הלב של מעשיו והחלטותיו - תקדימים. התקדימים הם כביכול פרשנויות לחוקי הכנסת. אולם כשישנם תקדימים גם בנושאים הסותרים את החוק או שהחוק כלל אינו עוסק בהם (כמו, למשל, תיקי 2000 ו- 4000 של נתניהו), כאשר למעשה גם אין צורך בחוק - ניתן לגזור הכל כפרשנות משפטית מחוק כבוד האדם וחרותו. מבחינת בג"ץ, זהו החופש האולטימטיבי והמקודש. על כך בעצם מתנהלת המלחמה.
לטפ"מ, חוליה נוספת חשובה בשרשרת: - העמותות ובעלי העניין כביכול המופיעים לפני בג"ץ בכל נושא ועניין שאין הם מסכימים בו עם הממשלה או גורמי שלטון אחרים ואם הדבר נדרש, גם כשותפים, נספחים, או טוענים נלווים לבעלי הטענה האמיתיים. החוק שהעניק לכל הארחי-פרחי הנספחים את "זכות העמידה" מול בג"ץ, הוא הנדבך המשלים את הקנוניה. העמותות עצמן עשויות להיות נציגות מובהקות של אופוזיציה עויינת או ארגוני זכויות אדם שמקורות החשיבה והמימון שלהם נמצאים מעבר לגבול, במדינות או אירגונים עויינים או אנטי-ציוניים. לרשותם עומדים אמצעים, משאבים כספים וזמן בלתי מוגבל לניהול מלחמת התשה נגד השלטון הנבחר בישראל, באמצעות כל תירוץ נוח ליועץ המשפטי, לבג"ץ או לשניהם, להתייצב מאחוריהם ולקדמם למעמד שבו יוכלו לומר בפומבי את דעתם המחייבת. היש אבסורד גדול מזה?
העמותות פועלות כמצתים או מתנעים המחוללים ראקציות בג"ציות או החלטות תומכות יועמ"ש. אינני יודע אם מישהו חקר אי-פעם באופן אובייקטיבי, איזה נתח מזמנו של בית המשפט מוקדש להפרעות יזומות אלה ולמאמצים לסכל את יכולת המשילות של ממשלות בישראל. מפתיע לראות עד כמה הכנסת חסרת מעמד ועמוד שדרה בנושאים אלה שהופכים אותה דה-פקטו למועדון ויכוחי-סרק חסר שיניים. חולשת הכנסת כמוסד מחוקק וכרשות עליונה הקובעת את חוקי המשחק ומבקרת את מנגנוני הממשל וזרועותיו בשם הציבור ועבורו, היא בעוכרנו ודורשת שינוי יסודי ומהיר. האנרכיה השלטונית המתפתחת לנגד עינינו היא תוצאה של אנדרלמוסיה מסוג זה, לה נותנים יד גורמים וגופים שונים משיקולים אינטרסנטיים.
מנגנון טפ"מ מהווה את אחד הכלים המרכזיים להפקעה בפועל של סמכויות הכנסת לחוקק ולמשול. יש להפסיקו לאלתר.
4 הטפ"מ, מלווה תדיר בשופרות שיטנה והסתה בנוסח ברק, אולמרט "השמאל" הקיצוני וגורמים מיליטנטיים בתחומים אחרים (להט"בים, אבירי שימור הסביבה, אנטי דתיים, מתנגדי ההתיישבות באיו"ש, אבירי זכויות הפרט ומקדשי הפגנות השיטנה למיניהם ועוד). מי שאינו בוחן את הדברים בעין פקוחה ובזהירות הראויה, עשוי בנקל להתבלבל ולחשוב לתומו "שמחללי הדמוקרטיה" הם הכנסת והממשלה כשלמעשה זו מערכת המשפט היהירה ושותפיה-סייעניה.
