כל המילים הבנאליות חסרות-השחר והפשר על אסון מירון נאמרו כבר והן חסרות ערך כי אינן עוסקות בעיקר ואינן מנסות לשנות מן היסוד את הסיבות והנסיבות שהביאו לאסון. על חלק מתת-רמה זו, עומד ד"ר רון בריימן בטורו: "חקירה חשובה, תקשורת עלובה".
1 אסון מירון הוא 'אסון יום הכיפורים' האזרחי שלנו משום שמקורו ברשלנות פושעת של הנהגת המדינה והנהגת הקהילות החרדיות שנפגעו ממנו הכי הרבה. זהו אסון דמוי יום הכיפורים מפני שכל המאפיינים העיקריים שהביאו עלינו את קטסטרופת 1973, שבו והתקיימו גם במקרה זה: רשלנות, זחיחות, חוסר אחריות, חוסר מנהיגות, התעלמות מסימנים מעידים ומדוחות מזהירים, התנהלות מופקרת בשטח והעדפת אינטרסים פרטניים וכלכליים על נתונים ועובדות שעמדו לרשות האחראים למניעתו.
בבחינת האסון לאחר מעשה - Post Mortem - עוד בטרם נחקר לעומק, אנו מוצאים כי התנהלות פרנסי הקהילה זהים ליסודות שאפיינו את התנהלות ממשלת המחדל ההיא, גם כאשר מינתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון בדימוס, אבל נתנה בידיו 'כתב סמכות', שמנע מהוועדה לעסוק בשתי השאלות החשובות ביותר: אחריות הדרג המדיני ואיכות התפקוד של הדרג הצבאי בחזית. התיקון לעיוותים אלה בא מאוחר יותר, כאשר הציבור גרש את "המערך" מהשלטון והביא את "המהפך" הפוליטי של 1977. האחראים לניהול המערכה הצבאית, בחלקם הודחו ע"י הוועדה ובחלקם נמוגו אל ערפילי ההיסטוריה.(2 לאירוע מירון אין, ככל הנראה, אריאל שרון משלו, והלקח שנלמד בעבר מהצורך להיזהר מוועדות חקירה שממנים האחראים לכשל, התנהלותן צפויה, והגורמים המעצבים ומנחים התנהלות זו (בעיקר הישרדות) פועלים כבר עתה, בכדי לחסום הקמתה של ועדה חופשית ואפקטיבית.
הציבור חש שוועדת חקירה היא צורך אמיתי פורמלי, משום שמשקלה הציבורי וסמכויות החקירה הנתונות לה, עשויים, בפוטנציה, לחולל שינויים במבנה ובהרכב הנפשות הפועלות שגרמו - במעשה או במחדלים - לחומרתו. וועדת חקירה היא הכלי המקובל לחקירת אירועים חריגים, אבל לא תמיד ולא בהכרח הכלי המתאים. גם ועדת החקירה של יום הכיפורים (אגרנט) וגם כאלה שבאו אחריה, לא חוללו את מלוא השינוי הנדרש. ורק מעורבות ציבורית אקטיבית בדרישה קטגורית, רחבה וא-פוליטית עשתה זאת. אני מעז לשער שגם במקרה זה לא נראה שום מהלך רציני להפקת לקחים יסודיים משום שבניגוד ליום הכיפורים בו רוב הציבור היה ממוקד בגישה, דרישה ועמדה אחת, הפעם אין זה המצב. ניגודי האינטרסים בין הסקטור החרדי, שהיה הפעם הקורבן העיקרי למחדל אבל גם התורם העקרי להתרחשותו, לסקטורים האחרים, יכוונו את הלחצים נגד גורמים ואישים שונים וכך יחלישו מאוד את המחאה ואת איכות החקירה.
דוגמה מצויינת לתהליך הצפוי במקרה זה, ראינו בוועדת החקירה לאירועי מלחמת לבנון השנייה (ועדת וינוגרד) ובסערת הרוחות שפרצה לאחר פרסום מסקנותיה בעקבות ראיון שהעניק הפרופסור דרור, אחד מחבריה, על הדוח, שבו חלק על מסקנותיו מכל וכל. אולמרט וממשלתו, שנשאו באחריות הכוללת לאירועי המלחמה וכשליה, הורחקו מכס השלטון, רק לאחר שאהוד ברק כפה זאת על רה"מ דאז אולמרט.
בפרסומי התקשורת המתלהמים והמשתלחים אחרי אירוע מרון, נשלפו בין 5 ל-10 דוחות מן העבר,
3 מאז תחילת שנות ה- 2000, ובכללם דוחות מבקר המדינה, שחזו אסון, גם אם לא התוו את מהלכו דקה אחרי דקה. ובכל זאת, שוב מסיבות פוליטיות, רשלנות ניהולית וקושי רגולטורי, לא נעשה דבר בנדון. מכאן עולה כמובן השאלה: מה תועיל לנו ועדת חקירה ממלכתית נוספת? תשובתי היא שאם בכל זאת תקום ועדת חקירה לפי החוק הקיים והנורמות שנהגו בוועדות קודמות, מדובר יהיה בבזבוז זמן וכסף ובחבלה חמורה בעבודת הכנסת והממשלה. אחרי המשבר הפוליטי של השנתיים האחרונות, הציבור אינו יכול ואינו צריך לסבול נזק נוסף שוב. אנו יודעים היטב מהו מקור הכשל של כל ועדות החקירה שהיו לנו עד כה: אין מי שממונה על אכיפת המלצותיהן ובקרת הביצוע.
במבנה הפוליטי הקיים - ממשלות קואליציוניות (לעיתים פריטטיות) שהחלטותיהן עתידות לפגוע במרכיב פוליטי כזה או אחר, במיוחד אם הוא חלק מהקואליציה, מוכשלות באמצעות האיום להצביע נגד הממשלה ולהפילה. עניין זה חייב להיפתר בטרם יוחלט כיצד לחקור את האירוע ויש להציע מראש דרכים יעילות למניעת הישנות הכשל בעבודת הוועדה ולאכוף את יישום המלצותיה. לדעתי קיימים רק שני גופים שיכולים לאכוף החלטות כאלה: מליאת הכנסת ובית המשפט עם עדיפות מובהקת לראשונה. אכיפת הביצוע של המלצות ועדת חקירה היא פעולה משולבת של הוראה מחייבת (חוק), הוראת ביצוע ומעקב יישום.
4 על בית המשפט להישאר בתחומי השיפוט ולא בנושאי חקיקה או יישום. את החלטות הכנסת ניתן לקבל גם בהצבעות חשאיות, ואם יידרש הדבר יש לכתוב זאת בכתב המינוי לוועדת החקירה, שאותה תנסח ועדת החוקה של הכנסת. לפיכך, אין למנות במקרה זה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט. דרושה וועדת חקירה של מומחים, בראשות דמות ציבורית ראויה, (אולי מפקד ח"א בדימוס) שתהיה מכשיר יעיל יותר לבחינה אובייקטיבית ועניינית של האירוע, כשהלגיטימציה והחסות לעבודתה, אישור ממצאיה, תהיה בידי הכנסת, שתנטרל את יכולתם של גורמים אינטרסנטיים לשבש את עבודתה.
חקירת אסונות, כפי שגם מעיד על כך ד"ר בריימן במאמרו הנ"ל, מכוונת לתת מענה מיטבי לחמש סוגיות עיקריות: א. מה באמת קרה: לוח אירועים וזמנים למקרה מתחילתו ועד סופו, שמולו יבדק תפעולם של הגורמים שהשתתפו באירוע - דרישה מול ביצוע בפועל. ב. מי היו הגורמים הפעילים בארגון וניהול האירוע: מה היה תפקידו של כל אחד מהם וכיצד ביצע את תפקידו (או מה לא ביצע ומדוע) ג. זיהוי אירועים חריגים וקביעת האחראי העקרי להם. ד. סיבות ישירות וסיבות עקיפות לתוצאות המוגדרות ככשלים. ה. אחריות אישית ומשמעויותיה.
כתב המינוי לוועדת חקירה יכול לוותר על סעיף ה', ובכך הוא קובע א-פריורי שמטרת החקירה היא זיהוי הגורמים הישירים והתורמים לאירוע הנורא והערכת תפקוד הארגונים השותפים ותרומתם לתוצאות, ללא מסקנות אישיות. יש בצה"ל, במיוחד בח"א, ניסיון רב בניהול מסודר של חקירת שהסתיימו באסונות, בחלקם מרובי נפגעים. נכון הדבר שח"א הוא ארגון הירארכי, שבו מתנהלים הדברים בצורה שונה מזו שבחיים האזרחיים הדמוקרטיים. עם זאת, מבחינה מוסדית, ארגונית, מתודית ושיטתית - יש שם חומר רב למחשבה ויישום גם בחקירות אזרחיות.
מתחם קבר רשב"י, הוא אתר היסטורי בעל חשיבות לאומית ודתית רבה. בהתאם לכך יש להיערך להפעלתו ואחזקתו במסגרת מדיניות ממלכתית ובאמצעות רשות מתכללת וממונה אחת. העובדה שאנו כמדינה ניצבים שוב בפני אירוע רב-נפגעים כשברור שתכנונו, הפעלתו וניהולו לקו בכשלים מוכרים היטב מכישלונות קודמים - מטרידה, מדאיגה ומכעיסה עד מאד. הפעם חייבים לקטוע את השרשרת השלילית ולשם כך נדרש להימנע גם בחקירת המקרה, מחזרה על עשייה כושלת מהעבר, שהולידה את הכישלון האחרון.
