נתחיל בחדשות טובות:
- בשבת האחרונה סיימנו את ספר ויקרא והשבוע אנו מתחילים את ספר במדבר. על כך נאמר "חזק חזק ונתחזק".
- יום ירושלים חל בתחילת השבוע, חמישים וארבע שנים לאיחוד ירושלים, בירת ישראל. בשנה שעברה אמרנו בכוונה תחילה "בשנה הבאה בירושלים", הגיע הזמן שאכן זה יקרה השנה!
- באמצע השבוע נוכל לאחל "ראש חודש טוב" שכן חודש סיון מגיע, ומיד לאחר שבת נתכונן לשני מבין שלושת הרגלים, הוא חג השבועות, חג מתן תורה, ועל כך נוסיף "חג שמח"!
קריאה למינוי מיוחד נראה שמתכננים לנו ממשלה צרה ולא מנופחת כמו זו שיצרו לפני שנה בשעת חרום, כשהמגיפה הכתה בנו ובעולם כולו ללא רחמים. בשגרה אין צורך לשר לענייני מתי ללכת לשרותים ומתי להתאפק. בכלל, נראה שהחיים לאחר נתניהו יגרמו לכולנו קצת נחת, אתנחתה, הוכחה שהעולם סובב גם אם הוא לא ראש הממשלה.
עדיין מובטחים אנו שיהיו הרבה שרים וסגני שרים, וסגנים כידוע חייבים להיות חברי כנסת. אך מינוי נעשה לרוב בשל שיקולים פוליטיים ובמקרים נדירים בלבד בשל שיקולים מקצועיים. כך יכול יאיר לפיד להיות שר אוצר ואיילת שקד שרת המשפטים. לפחות בעניין בנט וגנץ, היותם שר הביטחון הוא המשך הגיוני לנסיון חיים עשיר ורלוונטי במיוחד, אך מה בין ליברמן לבין ביטחון או רגב לתרבות?
במזרח התיכון כבוד הוא הכל. כך לגבי ד"ר אחמד טיבי (כשהיה סגן יו"ר הכנסת), איוב קרא (כשהיה סגן שר ואח"כ שר), משה קצב (הנשיא שעבר לכלא) ואחרים.
אילו רק היה ממונה סגן שר או שר דרוזי, צ׳רקסי, בהאי או אחמידי, הדבר היה מטיב לנו כחברה ולישראל כמדינת הלאום היהודי. לא רק שהדבר היה מביא כבוד רב לאותה עדה, כי אם היינו משדרים מסר חשוב לעצמנו ולעולם כולו. במקום לנסות לשדל את הערבים-שונאי-ישראל, המסרבים לקרוא לעצמם "ערביי ישראל" ורואים עצמם חלק מישות דמיונית בשם "פלשתין" (חבל שהם לא מסוגלים אפילו לבטא את השם שבחרו כהלכה, כי אצלם הבית והפה מתחלפים), היה ראש הממשלה ממנה שר או שרה דווקא מהגר בתוכנו. עד כמה היה זה ראוי, נאה ויאה. רעיון לעתיד.
איד אל פיטר סיום הראמדן נחוג השבוע ויוצר חג-חופשה של חמישה ימים - מיום שלישי עד יום שבת. בדובאי, ההתעניינות בהזמנות לבתי מלון עלתה ב-500%, ומדובר בתיירות פנים - משרג׳ה, אבו דאבי, אג׳מן ואמירויות אחרות. משך השנה כולה, האמירות שקדה על חופשות-פנים, והצפי הוא לחג כפי שלא היה עד כה.
כאן בלוס אנג׳לס שבירת הצום נעשתה בפורומים מצומצמים. בעבר היו המוסלמים מזמינים זרים (ובהם אותנו, היהודים) לחגוג אתם. אני זוכר שנה אחת כשאני יושב ליד דיפלומטים מפקיסטן ואפגניסטן, ובחדר יהודים נפלאים, נהדרים, שייכים לקבוצת ה"קומ-בא-יה"-בואו-נצא-במחול. קשה לי מאוד כשהמכנה המשותף הוא התרפסות בפני האיסלאמיסטים, עבורם ארועי טרור בישראל ונגד יהודים אינם בנמצא כלל ועיקר (כי זה לא טרור). קשה לי יותר כשהאנשים קוראים לעצמם "יהודים" ועושים הכל נגד מדינת היהודים.
אני מגיע כיהודי גאה, ובמקרים רבים כמייצג את מדינת ישראל שלי - לא מתוך בושה או התרפסות, כי אם מתוך גאווה רבה בהיסטוריה שלנו, על עצם קיומנו, על כל מה שנתנו וניתן לעולם ועל הקווים המנחים אותנו ("ואהבת לרעך כמוך" - "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" - "גר יתום ואלמנה לא תעשקו"). אך יותר מכל, אני מגיע כיהודי הרוצה ללמוד ולהכיר את הזולת, כי בנו לא נטעו שנאה מהיום שבאנו לאוויר העולם, ובאותה הזדמנות חגיגית גם להציג את מי שאנחנו (ודאי לא כלבים או השטן או חזירים או קופים). עד כמה חשוב שיכירו אותנו, כי אולי אז ימצאו בליבם פינה שאינה רוויה בשנאה ויווכחו שהשד אינו נורא כל כך.
ברצוני לספר עד כמה ניתן להשפיע ולהשאיר חותם אצל הזולת, הגר, הזר. לפני שלוש שנים "חבר קונגרס יהודי, בראד שרמן, הזמין לביתו מוסלמים מהאזור שהוא מייצג, לשבור את הצום מהלך רמדאן. בשנה שעברה והשנה הדבר נעשה בזום בשל המגיפה". כך מספר מאהומד קאן (אם-קיי), בעבר איש הקשר לדתות אחרות של המרכז האיסלאמי בקלבר סיטי. קאן מוסיף: "אין לנו ברירה אלא לעבוד למען שלום והרמוניה. אלוהים אוהב אחדות. אנחנו חייבים להוקיע מאתנו את השונאים". הוא אומר זאת ומאמין בכך. לפני שבוע הוא השתתף בהפגנה מול הקונסוליה הצרפתית נגד החלטת בית המשפט העליון בצרפת לשחרר את רוצח שרה חלימי הי"ד בגלל שהלה היה מסומם עת הוא צעק "אללה אכבר" ורצח את הישישה היהודיה חסרת הישע.
מדוע שמוסלמי ישתתף אתנו בהפגנה? לדבריו של קאן, הוא עשה זאת "לעמוד עם הקהילה היהודית בכאבה על האנטישמיות וחוסר הצדק בצרפת לשרה חלימי". הוא מוסיף ומספר שאת אירוע האיפטר השנתי עם חבר הקונגרס בראד שרמן פתח בתפילה לשרה חלימי (מי זוכר את אילן חלימי, הי"ד, שעשר שנים קודם לכן עונה משך שלושה שבועות, כשהשכנים המוסלמים באותו רובע שומעים את צעקותיו ואיש לא נוקף אצבע, איש לא מזעיק את המשטרה. אחרי שלושה שבועות, זרקו אותו בצידי כביש, כשמרבית גופו מכוסה כוויות וחתכים, והוא נפטר באמבולנס, אפילו לבית החולים לא הגיע).
אצל המוסלמים יש פער עצום בין הדיבורים לבין הכוונות לבין המעשים. לאחר הטבח במערכת צ׳רלי הבדו בפריז, ראשי הקהילה המוסלמית ערכו מסיבת עיתונאים באורנג׳ קאונטי. היו שם כל המי ומי מחברי האקדמיה המוסלמים כמו גם גורמי הדת האחראים על צווי הדת (הפטוואות). הם דיברו ודיברו נגד אירועי הטרור בעולם כולו (טרור שכל מבצעיו מוסלמים ובביצוע כל אחד מהמעשים הם צועקים "אללה אכבר" - ותמות נפשי עם פלישתים), אך עבורם כל פיגועי הטרור באותו זמן בירושלים, במדינת ישראל ונגד יהודים בעולם לא הוזכרו, ולו אחד מהם. כשקמתי ושאלתי הכיצד, חלה התפוצצות והאירוע נסגר. דם יהודי הפקר. הם התקבצו סביבי וסביב עמית שהיה איתי, ד"ר דרל טמקין, ורצו לדעת על בריכות השחיה של המתנחלים ברחבי יהודה ושומרון, כמו גם על הכיבוש של פלשתין. אלמלא הייתה שם התקשורת הלאומית, חיינו היו בסכנה, אך הם חייבים היו לשמור על המסיכה של "כולנו ביחד בזמן קשה זה".
טוב לפיכך שישנם בודדים המתאמצים ליצור קשר, להכיר את האחר, למסד ולבסס קשר בזמנים טובים ובזמנים קשים ומאתגרים. מאהומד קאן הוא אחד מאלו הבודדים, גם אם אני נשאר סקפטי, מלשון "כבדהו וחשדהו".
