פסטיבל אפוס פועל בישראל בהצלחה רבה כבר 11 שנים ומביא מגוון של סרטים דוקומנטריים מכל סוגי האמנות. האולמות היו מלאים (הגבלות הקורונה הוסרו) דבר שאמור לדרבן גם את הסינמטקים להקרין סרטי תעודה על אמנות. שלושת הסרטים הבאים עוסקים באמנות פלסטית ומציגים אמנים פורצי דרך שהוכיחו כי אמנים בעלי יחוד, חזון ודבקות באמנותם/אמונתם זוכים לבסוף להכרה והערצה בינלאומית: מרסל דושאן (המשתנה, 'רדי מייד'), מרינה אברמוביץ' (פרפורמנס) ואנרי טולוז לוטרק (רישום וכרזות, פולי ברג'ר).

מרסל דושאן

מרסל דושאן ידוע כמי שהביא את המשתנה (פיסואר) אל המוזאון (1917), והדביק שפם למונה ליזה. הסרט לא מתחיל בעובדות אלה ומתייחס אליהם באקראי רק באמצע הסרט. הבמאי מביא קודם את הרקע ודרך חשיבתו של האמן, כדי שנבין מאיפה נבע המעשה הזה. אני אתייחס לכך מייד, כי הרי כך הרוב מכירים אותו. מסתבר שהייתה זו בדיחה, גחמה של דושאן בעצמו. התערוכה בארה"ב חרתה על דגלה את חופש הביטוי ואמרה שכל אמן וכל יצירה יוכלו להשתתף בה. דושאן, שכבר נכווה מהצהרה כזו בעבר, בפריז, החליט לאתגר הפעם את יוזמי התערוכה ושלח את המשתנה מתוך ידיעה שהיא תידחה. אבל רק כך יוכל להפריך את טענתם ש"הכל מותר". ואכן, ההצעה נדחתה ודושאן הוכיח את הפואנטה שלו. דושאן נולד לאבא נוטריון אשר ארבעה מתוך שבעת ילדיו הפכו אמנים, כנראה בהשפעת הסב האמן, שבצל ציוריו הם גדלו. בעקבות שני אחיו הבוגרים ממנו, הגיע דושאן מעיר קטנה בנורמנדי לפריז, שם התוודע לקוביזם שחיזק את תפיסתו על ראייה תלת ממדית (ובהמשך בעלת מימד רביעי) תוך פירוק המציאות. אך דושאן הלך אף מעבר לכך. הוא ניסה להנציח את התנועה דרך הקוביזם. הבעיה הייתה שהוא צייר, ואף קרא לתמונה (וכתב זאת בתמונה עצמה) "אישה עירומה יורדת במדרגות". זה כבר הכעיס גם את האמנים "המתקדמים" ולא רק את אנשי האקדמיה השמרנים, שכן עירום היה תמיד במאוזן. אישה שוכבת על מיטה כמו בציור של טיציאן ואחרים. ציור זה, המזוהה כיום עם דושאן, נידחה על-ידי מארגני התערוכה בפריז, למגינת ליבו של האמן הצעיר שהיה אז רק בן 27. דווקא בארה"ב ציור זה הביא צופים רבים לתערוכה, כאשר כולם מנסים למצוא את האישה העירומה בתוך הפירוק הקוביסטי. דושאן מצא את מקומו בארה"ב מתוך הבנה שבעולם החדש יהיו פתוחים להכיר בתפיסות עולמו. שכן יותר מיצירת עבודות אמנות חדשות שקד על כתיבת רעיונותיו שהיו חדשניים ופורצי דרך. הוא חתם בשמות שונים. הוא הכניס את ה"רדי מייד" (ready made למוזאונים ופרץ בכך את הדרך לאמנים רבים, כולל אמני פרפומנס כמו מרינה אברמוביץ. לדבריו ה'רדי מייד' הוא עניין של בחירה, וכך גם כל ציור: האמן בוחר צבע שהוא בא מוכן בשפופרת, הוא בוחר את גון הצבע והיכן להניחו. דושאן הכניס למוזאון גם את גלגל האופניים, לדבריו, כדי שהצופים יהרהרו מהי אמנות, מה מקומה וכו'. במאי הסרט מביא עדויות של אמנים המספרים כיצד דושאן השפיע עליהם וקובע שהוא היה האמן המשפיע ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20 (בימוי, צילום ועריכה מת'יו טיילור. הפקה מישל טיילור, אלן בנט ארה"ב, 2020 / 90 דקות אנגלית וצרפתית, תרגום לעברית).

מרינה אברמוביץ'

הסרט מתעד את חייה של אמנית המיצג (פרפורמנס) הסרבית מרינה אברמוביץ' (1946) דרך ראיון עמה על-ידי מתעד האמנות הבריטי אלן ינטוב. כשהם עוברים בין מחסני ענק בהם מסודרים ארכיונים עצומים בגודלם של כל עבודותיה, ינטוב ואברמוביץ' מדברים על תהליך גילויה ופיתוחה של אמנות המיצג, ובעיקר על תהליך הפיכתה של אברמוביץ' לאחד ממוצגי האמנות המעניינים ביותר בעולם המערבי. הסרט נקרא "מברווזה מכוערת לברבור". כיצד הפכה הברווזה הסרבית המכוערת (לדבריה) לאמנית חשובה ופורצת דרך? מרינה היא היוצרת והיצירה עצמה. דרך גופה היא מגלה את עמידתה בפני הכאב, גבולות היכולת שלה, הריכוז ומציאת השלווה. היא מצליפה בעצמה בשוט בעירום מלא לעיני הקהל. יושבת ימים וחדשים שלמים ללא ניע וכו'. מרינה חוזרת לבלגרד, עיר מולדתה (כיום סרביה בזמנה - יגוסלביה) לאחר 45 שנה שלא ביקרה בה. וזאת בהזמנת משרד התרבות. הוריה היו פרטיזנים במלחמה נגד הנאצים ופעילים ידועים במפלגה הקומוניסטית. לכן בשוך המלחמה זכו למעמד מיוחד בממשל וגרו בדירה יוקרתית. אבל זה היה במחיר כבד לילדה הצעירה. הוריה, שהתאהבו בפעילות המלחמתית גילו שבעת שלום אין להם הרבה מהמשותף. הם לא הקדישו לה תשומת לב רבה והיא גדלה אצל סבתה ומצאה נחמה באמנות המיצג. היא עזבה את סרביה לנוכח משטרו הדיקטטורי של טיטו ועברה לפריז. בגרמניה פגשה את אוליי, מי שהיה במשך 13 שנה שותף לחייה ולאמנות המיצג, שהייתה עכשיו בשניים. הם קבעו ללכת כל אחד בקצה האחר לאורך החומה הסינית וכשיפגשו באמצע יתחתנו. כשנפגשו לאחר כשלושה חדשים הבינו שאינם רוצים לחיות יחד. מרינה נאלצה להמציא את עצמה מחדש כאמנית מיצג סולו. הסרט לא מביא שלב זה, אך לאחר הפרידה מבן זוגה חוותה דיכאון קשה ובעצת חברים נסעה לברזיל לטיפולים עם גורו ברזילאי בשם 'ג'ון של אלוהים' שביצע, לכאורה, ניתוחים ללא הרדמה, השתתפה בסיאנסים עם שאמנים וידעונים שונים, מסע אותו היא מתעדת בסרט משלה. אולי בעקבות זה, כאשר אברמוביץ' השיקה קמפיין חדש עם חברת מיקרוסופט היא חטפה מתקפות קשות ברשת בטענה כי היא פועלת כחלק מכת השטן, דבר שהיא, כמובן, הכחישה. היא זכתה בפרס הראשון בביאנלה בוונציה כאשר הציגה את עצמה במרכז ערימת עצמות פרה מדממות, כמחאה על הטבח שעשו הסרבים בסלובנים, לאחר התפוררות יגוסלביה. היא הופיע במרכז פומפידו, בלונדון ובניו-יורק ומשכה קהל רב. גם בסינמטק ת"א הופיעה והראתה קטעים מהמיצגים שלה. בסרט שלפנינו היא גרה במדינת ניו-יורק בבית בצורת כוכב עם שישה חודים (מגן דוד), ולצידו מחסן ענק בו היא שומרת ומתעדת את כל עבודות המיצג שלה. היא מנהלת זה שלוש שנים זוגיות עם חבר אמריקני שעוסק בהפקות צילום בתלת מימד, הולוגרמים וכד' שמתאימים במיוחד לסוג העבודה שלה. היא כבר מתכננת את הלוויה שלה ומדברת על המוות בצורה פתוחה ומפוקחת. (במאי: אדם לאו, הפקה וצילום מרטין רוזנבאום, עריכה: ג'ואנה קריקמאיי, אנגליה, 2020, 59 דקות/אנגלית, תרגום לעברית).

אנרי דה טולוז לוטרק (1901-1864)

לוטרק היה בן למשפחת אצולה בעיר אלבי בצרפת. קשיי החיים שלו נבעו בעיקר מכך שרגליו הפסיקו לצמוח לאחר נפילה טרגית. על הקיר בבית האחוזה שבו גדל נותר סימון של מדידת גובהו: 1.52 סנטימטר. בנערותו יצא עם אביו הרוזן לציד ורכיבה על סוסים. מאז אהבתו לציור סוסים ורוכבים. לאחר התאונה התנתק ממנו האב. 37 שנות חייו של טולוז-לוטרק היו השנים המרתקות של פאריס בסוף המאה ה-19, אותן מצליח הסרט להציג בצורה חיה להפליא. הסרט משלב צילומים מאותה תקופה, בה כבר הבשילה אמנות הצילום, שחזורים קולנועיים, ציוריו המפורסמים והכרזות המוכרות של טולוז-לוטרק, בהם הנציח את רובע מונמארטר, את המועדונים ובתי הבושת של פיגאל, בהם בילה חלק ניכר מזמנו. כמו דגה גם לוטרק נמשך לאנשים והנשים הפשוטים ברובע, לקרקס, לזונות העייפות הממתינות ללקוחות. למרות הרתיעה, בתחילה, של אמנים ולקוחות מסגנון הכרזות שלו, לוטרק זכה לפרסום עולמי בזכות טכניקת שיכפול הכרזות אותה פיתח: שימוש במספר צבעים בלבד, שטחים מלאים, מראה שטוח בסגנון האמנות היפנית. זכורים במיוחד כרזת 'אפריל', מולן רוז' ועוד. בשנת 2019 נערכה לו תערוכה גדולה בגרד פלה בפריז. ב-20 שנות חייו היצירתיים, יצר לוטרק יותר מ-700 ציורים, 257 בצבעי מים, 363 הדפסים, 5,084 רישומים. הוא עבד בקרמיקה ויטראג׳. במהלך חייו של לוטרק, לא זכה להכרה כלפי עבודתו. זו באה רק אחרי מותו. כיום מחיר השיא שלו הוא 22.42 מיליון דולר ליצירתו "הכובסת" במכירה של כריסטי בניו-יורק. (צרפת, 2019 / 53 דקות צרפתית, תרגום לעברית, בימוי גרגורי מונרו, הפקה עמנואל דון, צילום ניקולה לה גל, עריכה פיליפ באיו).