למען האמת, נציגי תורמים פשוט התקשרו אלי, לאורך שנים, ומפני שהיה מדובר בגופים ידועים, אז תרמתי משהו. והם המשיכו התקשר ועם הזמן, הלכו הגופים המתקשרים והתרבו. התפתיתי מדי פעם לתרום, גם לגופים לא מוכרים. זאת בטח לא הייתה חוכמה גדולה, אבל לך תכיר באמת, מי אמיתי ומי סתם רוצה לאסוף כספים.
אבל יש דבר אחד שאני חושב שחשוב לתרום בשבילו. כוונתי למקרים שמגיעים לתקשורת, לחדשות בדרך כלל. מקרים קשים של אנשים נזקקים, שהציבור נקרא לתרום להם. פה אני ממש תורם מכל הלב. ותקוותי היא שציבור גדול נענה יחד אתי ותורם, כדי שבאמת זה יעזור...
יש גם מקרים שעולים לתקשורת של גופים של מתנדבים, שתורמים מזמנם ויכולתם כדי לעזור לנזקקים או למי שנקלעו לצרה או לאסון. לאלו, אני מוצא הנאה מרובה לתרום. אני יודע שיש פה מעשה שבאמת עוזר.
בשנים האחרונות, נוסף עוד אלמנט, תמריץ בשבילי, לתרום. בנוסף לכך, שיכולתי לעשות זאת עלתה. ואולי רק בגלל התרומות עצמן. כוונתי נוכחתי לדעת, שאני כבר לא במצב של חיסכון מתמיד, של צורך לפקוח שבע עיניים על כל הוצאה. לעשות חשבון כמה יש וכמה אפשר להוציא. אני פשוט מוצא, בניגוד לעבר, שהכסף פשוט נמצא שם. איני יודע להסביר את זה מבחינת חשבון פשוט. אם פעם כל הוצאה, באה לי קשה, עם הרגשת חולשה, של "אין לי", פתאום יש לי תחושה של "יש לי". ופה, מתקיימים כנראה האמרות שהבאתי בתחילת כתבה זאת...
כמה שזה נשמע הזוי, יש לי לכך הסבר פשוט. היקום הוא אינסופי, הבריאה כל הזמן יוצרת עוד ועוד. הכל הולך לקראת פריחה, החיים הם התפתחות תמידית. אנחנו יכולים להתנגד לתהליך הזה, לבוא בצורה שלילית, לטעון שהעולם הוא רע, שיש פה כוחות הרס בלתי נשלטים. אבל אנחנו יכולים גם לזרום עם היקום, עם הנדיבות האינסופית שלי, עם העובדה שהשפע הוא חלק מהבריאה עצמה. וההוכחה לכך? שהיקום מתקיים תקופת נצח, שהוא כנראה אף פעם לא יכחד, מהסיבה הפשוטה, שהוא תמיד צומח, מתפתח מאינסוף השפע שמצוי במהותו. וכך, גם המהות שלנו היא אינסופית, היא מהות של נצח, הנשמה שלנו בלתי ניתנת להשמדה, גם אחרי המוות היא קיימת וברמה גבוהה אף יותר.
לא מזמן, באתי אל קיוסק לקנות עט, הוא אמר שיש לו ואמרתי שאני רוצה לקנות שניים. הוא נתן לי עט ורמז לי שלא צריך לשלם. חשבתי אחרי זה לעצמי, האם הוא גם מאמין בנתינה לשם קבלה? הרי הוא לא בן אדם דתי, מאמין... אבל אחר כך, הבנתי דבר חשוב יותר, הבן אדם יודע שעצם הנתינה גורמת לסיפוק וזה העיקר, להתחבר ליקום הנדיב ולהרגיש חלק ממנו. ומה בקשר לכבוד, להרגשה של להיות משהו נעלה יותר, טוב יותר, או אולי חשוב יותר? זה לא חלק מתרבות הנתינה. שהרי בסופו של דבר, כולנו יצורי אנוש, גורלנו בעולם הזה להתחבר לחומר. וגם יש פתגם זן שאומר: "לפני ההארה: חוטבים עצים, נושאים מים, אחרי ההארה: נושאים מים, חוטבים עצים".
אבל לאחרונה חוויתי גם את הצורך להשביע את האגו. זה קרה בקניון גדול, שבחור צעיר, חביב מאוד, ניגש אלי עם הפלפון וביקש לעשות אתי סלפי. יש לחברה שלי יום הולדת הוא אומר ומפעיל את המצלמה, אני מנסה לשלוח לה ברכה ואז הוא אומר: "בטל! בטל"! חשבתי שמשהו השתבש במצלמה שלו והפסקתי לדבר. אבל הוא שוב אומר: בטל! בטל! וסוף-סוף מבאר את דבריו, גם לאדם מבוגר כמוני, שלא בדיוק בעניינים: "קוראם לה בת-אל"!
היקום לא מרפה, הוא מבקש עוד ועוד מאתנו לתת. יש כאלה שמייחלים לשלווה של העולם הבא, שבו כל הבעיות ייעלמו. אבל האמת, שאין שם באמת שקט. בעולמות העליונים יש אנרגיה עצומה, אבל היא כולה חיובית. היא כולה של נסים ונפלאות. הבריאה והבורא נמצא שם, בכבודו ובעצמו. וכולנו חלק ממנו. ואנחנו כוח עצום, אנרגיה אינסופית, שכל הזמן פועלת ומתפתחת... וכמו שבטי איידי כותבת בהקדמה לספרה "הלב המתעורר": "החיים אינם חדלים כאשר אנו מתים. המוות הוא לידה מחדש אל תוך עולם רוחני של אור ואהבה, שינוי מן הגופני אל הרוחני, שאינו מפחיד יותר, או מכאיב יותר, מן המעבר מחדר לחדר דרך הדלת הפתוחה. אני יודעת זאת, מאחר שב-18 בנובמבר, בשנת 1973, התנסיתי במוות בגלל שטף דם בעקבות ניתוח. האירוע שהתרחש לאחר מכן שינה את חיי ושלח אותי אל מסעי הממשיך עד לעצם היום הזה".
כן, גם אני חוויתי את העוצמה האלוהית הכבירה, בחוויה חוץ גופנית, שחוויתי בחלום נפלא, שבו הרגשתי את האנרגיות הבלתי נתפסות האלו, שאין דומה להן, בעולם שלנו.
