רק לפני רגע הילדים שלנו היו צריכים להיזהר מחיידק בלתי נראה, הסתגלו לשגרה החדשה ועכשיו גם השגרה הזו השתנתה ונראית כמו תקופה רחוקה... איך נוכל להם במציאות המשתנה?
קודם כל לעזור לעצמנו - ההורים אנחנו המשאב המשמעותי ביותר עבור ילדינו, חשוב שאנחנו נהווה עוגן עבורם. נוכל לעשות זאת רק כשאנחנו ממלאים את המיכל שלנו. מה עוזר לכם להירגע? לדבר עם פרטנר/מבוגר אחר? לחלוק במחשבות? לתרגל נשימות? כל אחד ומה שעוזר לו, חשוב שנדע לזהות את הצרכים שלנו ומה ששומר עלינו ולהכיר בחשיבות של אותם צרכים.
שגרת הבית לפני שנעזור לכל ילד לפי הגיל ויכולת ההבנה שלו, חשוב שנסתכל על התמונה המשפחתית. נעזור לשמור שגרה בבית, ארוחות משפחתיות, מטלות שונות וכל מה שמרכיב את השגרה בימי חול ומהווה משמעות עבור המשפחה. ישנה תחושה שבגלל המצב הילדים "מסכנים" וצריכים פיצוי. הם צריכים מקום לדבר על הרגשות שלהם, להרגיש שהם לא לבד ואף סבלנות להתנהגויות רגרסיביות (התנהגויות המתאימות לגיל צעיר יותר, עליהם ארחיב בהמשך) אבל הילדים צריכים להרגיש שהמצב בשליטה ולכן חשוב לשמור על גבולות הבית (אפשר להקל במטלות ולהיות רגישים לצרכי הילדים, אך חשוב שהמסגרת המשפחתית תשמר).
נוכחות הורית ביום יום לנוכחות ההורית יש ערך משמעותי ביצירת תחושת ביטחון ומוגנות, בימים אלו הנוכחות משמעותית אף יותר. קשר עין עם הילדים, חיבוק וליטוף לא רק בזמן אזעקה, אלא בזמן השגרה שבבית מהווים את פונקצית ההרגעה המשמעותית ביותר.
תיווך גם פה מה שעובד ביום יום יהיה משמעותי ביותר בימים אלו. נדבר עם הילדים בכנות, לא נבטיח להם שלא קורה כלום (כי קורה) או שזה תכף יעבור ואין מה לדאוג (כי אנחנו לא יודעים מתי זה יעבור). הילדים, גם בגיל הרך מרגישים ומבינים שקורה משהו, מבינים שההורים מודאגים (איך אפשר שלא?) ולכן חשוב לומר לכל ילד מה המצב באופן מותאם גיל.
בראש ובראשונה חשוב לשמוע מה הילדים אומרים/שואלים - לפי זה נדע איך לענות. הפעוטות אומנם פחות מילוליים אך הם מרגישים את הבית, את התחושות ואת ההורים. חשוב לשמור על מגע פיסי ולומר בזמן החיבוק מילות אהבה (עצם טון הדיבור והחיבוק מרגיע).
בגיל הרך ייתכנו תגובות שונות המעידות על בלבול וחוסר הבנה. ייתכן שיהיו התנהגויות רגרסיביות המתאימות לגיל צעיר יותר (בריחת צואה ופיפי, חשש לישון לבד ועוד...) חשוב לא לכעוס ולא להיבהל, להבין שזה הדרך הלא מילולית של הילד לומר לא קל לי. בגיל זה רצוי לא להיכנס לפרטים ולענות מה שהילד שואל ומבין. אפשר ורצוי לומר שאתם שומרים עליו וששומרים עלינו (לפרט על כוחות הביטחון, חיילים).
בגיל בית הספר ישנה הבנה של מוות ואובדן, זהו גיל שמצליח להבין שקורה משהו מפחיד וגדול. לגיל זה נפרט יותר על מה שקורה אך נקפיד לומר שיש מי ששומר עלינו, שאנחנו ההורים שומרים, ניתן תפקיד (משמעות מסייעת ועוזרת להתמודד עם חרדה) ובעיקר נשמור על שגרה וביטחון.
פעילויות במהלך היום על אף שאצל רובנו יש כמיהה לצרוך חדשות ולהיות מעורים בנעשה, החדשות מעוררות בהלה בקרב ילדים בכל גיל. רצוי לא לצפות בחדשות במהלך היום/לוודא שהילדים לא גולשים באתרי חדשות ולא נחשפים למידע שעלול לייצר יותר מתח.
שיחות בין המבוגרים - ייתכן שנרצה להתרגז על מה שקורה, לזעוק את התסכול שלנו בקרב חברים ומשפחה, חשוב להקפיד על המסר שאנחנו מעבירים. לא להתחיל לדבר בשפה אחרת מעל הראש של הילדים או להשתמש במילים קשות ומפחידות. הילדים קולטים לא פחות את מה שלא אומרים להם.
משחקים- נסו לייצר אווירה משחקית בבית, לייצר שגרה של משחקים משותפים ולייצר חוויות משפחתיות. בגיל הרך אפשר לרוץ לממד או למקלט כמשחק משותף, כהומור משפחתי. תביאו משחק לממד ולמקלט ותעבירו את הזמן בכיף ולא בהמתנה.
הבעת רגשות - אפשרו לילדים לשתף את רגשותיהם דרך משחק, ציור וכך דרך לא מילולית שלעיתים יותר קלה להם.
והכי חשוב - זכרו שרק לפני שנה היינו בשיא הקורונה וצלחנו את זה. יש לנו יכולת לעמוד בחוסן מול ההסלמה. חשוב שנבין שאנחנו העוגן העיקרי...
