אמנם גדלתי במשפחה שבה ההורים קראו כל חייהם בתנ"ך היהודי, אך בילדותי ובנעוריי לא יצא לי לפתוח את ספר הספרים ולו פעם אחת. הוריי לא כפו זאת עלי, בבית ספר הסובייטי הזכירו את התנ"ך רק בהקשר שלילי, כטקסט מזיק לחינוך האתאיסטי הטהור. בחוצות העיר היו תלויים כרזות עם הסיסמה: "דת היא אופיום להמונים". עם עליתי ארצה בכל מקום נחשפתי לסיפורי התנ"ך. אז התברר לי שרוב הדמויות והסיפורים המרכזיים מהספר מוכרים לי, למרות שאת התנ"ך עצמו כאמור לא קראתי. הכיצד? מהספרים הקלסיים אותם בלעתי בילדותי ובנעוריי.
כשאני פוגש אזכור של התנ"ך ברומן צרפתי, אנגלי, ספרדי או גרמני, אני מתאר לעצמי מה מרגיש הקורא הישראלי, כאשר בנוף של הטקסט הזר לגמרי הוא נתקל פתאום בשמות ובסיפורים המוכרים לו היטב מילדותו, משיעורי התנ"ך.
ג'יימס ברקליי ואוריה החיתי סיפורי התנ"ך שזורים פה ושם בספרים של גדולי היוצרים של העולם. דוגמה בולטת אחת אפשר להביא מסיפורו של ארתור קונן דויל הבריטי, "הגיבן". זה סיפור העלילה: בבית עיירה קטנה באנגליה התגלע ריב בין אישה בת 50 בשם ננסי ברקליי לבעלה, הקולונל ג'יימס ברקליי, לו נישאה לפני 30 שנה. בבוקר מצאו אותה בני הבית בלי הכרה על רצפה, ובעלה שוכב לידה ללא רוח חיים עם פצע קטלני בראשו. מה קרה? מה התרחש כאן? האישה שהתאוששה בינתיים לא רצתה לדבר ולא שיתפה פעולה. המשרתים סיפרו לחוקרים ששמעו את הגברת צועקת במהלך הריב מספר פעמים את השם דויד. חיפשה המשטרה בעיירה אדם בשם זה כחשוד ולא מצאה.
לתמונה נכנס הבלש הפרטי שרלוק הולמס, ופתר את החידה. מתברר שלפני 30 שנה, בהודו הרחוקה, שלח ג'יימס ברקליי, אז קצין זוטר וצעיר, להרג ודאי את פקודו הנרי ווד, ארוסתה של ננסי, וזאת בכוונה תחילה. אחרי שהנרי לא חזר מהמשימה נשא ג'יימס את ננסי לאשה. אלא שהנרי לא נהרג ורק נפל בשבי ועבר עינויים קשים. הוא הצליח לברוח, וגילה את מזימתו של הקצין. הוא הגיע לעיירה, מצא את ננסי אהובתו וסיפר לה הכול. בזמן שהיא הטיחה לבעלה את ההאשמות, הגיע גם הנרי לביתם. הקולונל ראה אותו, נבהל, נפל וספג מכה קטלנית בראשו.
ווטסון, חברו של הבלש הפרטי הולמס, שואל: "אבל למה האישה הזכירה איש בשם דויד, אותו המשטרה טרם מצאה"? עונה לו שרלוק: היא השוותה את מעשהו של בעלה למעשה של דוד המלך, אשר שלח את אוריה החיתי למוות ודאי כדי לזכות באשתו. המו"לים בברית המועצות ידעו היטב שלקוראים שלהם אין מושג בטקסטים תנ"כיים. כל פעם שהייתה ביצירה כלשהי הפניה לתנ"ך, הם הסבירו בהערות שוליים במה מדובר. על כן כבר כנער, בלי לפתוח ספר תנ"ך, ידעתי את סיפורם של דוד המלך ובת שבע.
מאוחר יותר נתקלתי בהפניה לסיפור התנכי הזה בספרו של הסופר הרוסי מהמאה ה-19 ניקולאי לסקוב, וכבר לא נדרשתי להיעזר בהסברים והערות. בנובלה "מזל בשתי קומות" מספר לסקוב על יזם עמיד בשם דובוב, אשר שולח את הפועל השכיר שלו לסידורים בעיר רחוקה, ובעצמו מגיע לביתו ומחזר אחרי אשתו של אותו פועל, צעירה נחשקת. בספר נכתב (בתרגום שלי): "ואמר דובוב לה את כל אותם המילים שמימי דוד המלך בסתר מאוריים החתיים אומרים לבנות שבע היפיפיות; אלא שהפעם המילים הריקות חוזקו בעזרת הדברים שלא היו מוכרים בתקופת המקרא: חריט מקושט במרגליות מלא מטבעות זהב". כאמור, לא היה לי צורך לקרוא הסבר לקטע זה, אבל הוא היה שם: "לפי האגדה התנ"כית דוד המלך חמד לשאת לאישה את בת שבע, ולמטרה זאת שלח את בעלה אוריה החתי לחזית עם פקודה חשאית להטיל עליו משימה מסוכנת כדי שייהרג. תנ"ך, מלכים ב'".
הסוחר שיילוק ויעקב אבינו על הנדר שנדר יפתח הגלעדי וגורלה המר והמחריד של בתו למדתי בראשונה לא מספר שופטים אלא מהערת השוליים לקטע ב"המלט" מאת שייקספיר. המלט פונה לפולוניוס, השר הבכיר והערמומי. מערכה ב', התרגום של דורי פרנס.
המלט: הו יפתח שופט ישראל, איזה אוצר היה לך!
פולוניוס: איזה אוצר היה לו, מעלתך?
המלט: איזה? "בת אחת יפה ותו לא, שהוא אהב אותה כל-כולו".
פולוניוס (הצידה): עדיין על הבת שלי.
המלט: אני לא צודק, יפתח זקן?
פולוניוס: אם אתה קורא לי יפתח, מעלתך, לי יש בת שאני אוהב כל-כולי.
המלט: לא, זה לאו-דווקא הולך ככה.
פולוניוס: אז איך זה הולך, מעלתך?
המלט: ככה: "אלוהים רצה, וזה מה שיצא. אחרי זה, אתה יודע, קרה המקרה כפי שאירע כנראה".
הסיפור על בת יפתח הגלעדי נגע לליבם של לא מעט יוצרים. כתבו עליה ליאון פויכטוונגר ודנטה אליגיירי. ג'ורג' גורדון ביירון הקדיש לה פואמה שלמה בשם "בת יפתח".
עוד דוגמה מבית היוצר של שייקספיר. לא מזמן, לפני הקורונה, הוזמנתי על-ידי התיאטרון הלאומי "הבימה" להצגה חדשה על-פי "הסוחר מוונציה". יש במחזה קטע בה שיילוק, היהודי המלווה בריבית, מצדיק את כשרותו של מקצועו, וכדוגמה מזכיר את מעשה יעקב אבינו אצל לבן: "כשלבן והוא הסכימו שכל שֶה עם טלאי או נקודות יהיה שְכר יעקב, והכבשות המיוחמות, כי סוף הסתיו היה, פנו לָאיילים, אז בשעה שמשריצֵי הצמר הזיעו בעבודת הפּרוּ-ורבו, רועה הצאן המחוכם קילף לו כל מיני מקלות, תקע אותם מול הנקבות המיוחמות כשהן עושות את מעשה הטבע, וכשבא זמנן ללדת הן ילדו צאן ססגוני, כולו של יעקב. מתכון להצלחה, והוא בורך. ורווח הוא ברכה, אם לא גונבים". כשקראתי את המחזה עוד בברית המועצות, מצאתי בעמוד זה הערה המספרת את הסיפור על התרגיל הגנטי לכאורה, שאותו הישראלים מכירים היטב מפרשת ויצא, בראשית פרק כ"ט.
ניקולאי גנדיץ' ועגל הזהב המשורר הלאומי הרוסי אלכסנדר פושקין סיפר לי על קבלת הפנים אשר חיכתה למשה רבנו אחרי שהלה ירד לעם מהר סיני עם לוחות הברית בידיו. בפואמה קצרה ומפרגנת מברך פושקין את הסופר הרוסי בן זמנו ניקולאי גנדיץ' על סיום עבודתו רבת השנים: תרגום לשפה הרוסית של "האיליאדה" מאת הומרוס. גנדיץ', לדברי פושקין, ירד ממגדל השן שלו לעם כשקרן עור פניו, ו"איליאדה" בשפה הרוסית בידיו, ומצא את עמו שקוע בנשפי הוללות, סוגד לעגל הזהב, עסוק בענייניי החול. אך להבדיל למשה התנ"כי, מסיים פושקין את הפואמה שלו ומשבח את גנדיץ': אתה לא כעסת, התייחסת אלינו בהבנה ובענווה והענקת לנו את היצירה שלך".
מהפרשנות לפואמה הזאת למדתי על מעמד הר סיני, על כריתת ברית, על עור פניו של משה אשר קרן, על עגל הזהב, על כעסו של משה, וכל מה שמכיר כל ילד ישראלי מן התנ"ך עצמו. את הפסוק "ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת, פרק א') ידעתי מנעוריי, מספר השירים של המשורר הסובייטי ניקולאי זבולוצקי. וכך כתב, בתרגום שלי: "ברוב דעת רוב העצב,/ כמאמר כותב הקהלת,/ איני נמנה עם חכמי הדור/ אך מדוע מרחם על העולם ועל בני אדם?"
אצל המשוררת מרינה צבטאייבה אני קורא: "מאיוב האל רצה ללוות כסף"? מהפרשנות אני לומד מי היה איוב, מה היה גורלו, ומדוע טרגי ודרמטי כל כך להניח שדווקא אליו יפנה בורא העולם כדי ללוות כסף.
אזכורי התנ"ך ביריד ההבלים מתוך ספר אחד בלבד, הרומן של הסופר הבריטי מהמאה ה-19 ויליאם מייקפיס תאקרי, ששמו הסימבולי "יריד ההבלים", ניתן להבין איזה מקור נדיב היה ספר התנ"ך היהודי ליוצרים אירופיים של אותה התקופה. ב"יריד ההבלים" אתה נתקל לעיתים קרובות באזכורים, הקבלות והפניות לספר האדיר הזה. במקום אחד משווה תאקריי את הגיבור שלו לשמשון ששוכב לרגלי דלילה, ואני לומד על שמשון, על גבורתו וחולשותיו, ועל מעשיה של דלילה. במקום אחר מזכיר תאקריי את פוטיפר, שר הטבחים. הפרשן מסביר לי ש"זה אזרח מצרי לו מכרו את יוסף, וכי אשתו החמדנית של פוטיפר ניסתה ללא הצלחה לפתות את יוסף הצדיק, העלילה עליו והוא נזרק לכלא".
אחת הגיבורות מזכירה לתאקריי את "אסתר אשר כרעה ברך לפני אחשוורוש". הפרשן מסביר לי מי זאת אסתר, מיהו אחשוורוש, למה כרעה ברך ואיך הצילה את בני עמה. בשלושה משפטים - כל מגילת אסתר. בפרק הרביעי של הספר נוזף הגיבור סדלי בבנו המתנהג בשחצנות ולובש בגדים צבעוניים: "כנראה הוא רוצה להעלות על יוסף", מתרגז האב, ושוב מסבירים לנו, הקוראים, מי היה יוסף הצדיק, מה היו תכונותיו, ואיזה כתונת פסים הוא לבש.
בפרק החמישי קורא ילד בשם דובין תיגר על תלמיד גדול וחזק ממנו בהרבה: "תתארו לעצמכם את גוליית כאשר דוד הקטן יצא נגדו לדו-קרב". בפרק ה-24 מוריד הגיבור מן המדף ספר תנ"ך "בכריכה אדומה עם ציור של אברהם המוביל לעקדה את בנו יצחק". הפרשן מסביר שלסיפור היה סוף טוב. בפרק ה-31 נכתב: "הרי מימי שלמה המלך היו נשים שסובבו את ראשם של גברים פיקחים בהרבה מג'וז התמים". המשפט מלווה בהסבר מי היה אותו שלמה המלך.
בפרק ה-45 נכתב על היחסים בין הגיבור רודון לאשתו רבקה: "הוא הפך לעצלן ללא יוזמה, מפויס וכנוע. דלילה גזלה ממנו את החופש, גזרה את שיערו. הוא השמין, הפך לאיש חסר עמוד שדרה". הספר "יריד ההבלים" מסתיים - איך לא? - בציטוט מקהלת: "הכול הבל הבלים. מי מאיתנו מאושר בעולם הזה? מי מקבל את מה שחלם עליו"?
שלושה מוסקטרים ויהודה המכבי במאה ה-19 לא יכול היה אף סופר בעל שיעור קומה להתעלם מהדמויות התנ"כיות. הבה נחצה יחד את תעלת למאנש, ונפתח את הספרים של המחבר הצרפתי המבריק אלכסנדר דיומא האב.
בספרו "שלושת המוסקטרים", בפרק "המחקר של אראמיס" נכתב: "באותו הערב הוא תרגם את הקטע הקשור למעשה הגבורה של יהודית". קראתי את "שלושת המוסקטרים" כנער, ומהערת השוליים לקטע זה למדתי בראשונה על קיומו של ספר יהודית, על שר הצבא הולופרנס ועל מעשיה של האישה הנעלה הזאת.
בפרק "הבריחה" בספר "שלושת המוסקטרים" הגיבורה מיליידי דה וינטר היפהפייה והערמומית משדלת את הקצין האנגלי פלטון לרצוח את הדוכס מבקינגהאם, ומעודדת אותו במילים אלו: "הו, פלטון, הנך גדול כיהודה המכבי! אם תמות - אמות איתך"! ליד המשפט, כמובן, כוכבית קטנה בסוגריים, ובתחתית העמוד - הסבר, מי היו המכבים, ומה גדולתו של יהודה, מתי זה קרה, מול מי לחמו, ואפילו צוינה השנה בה יהודה המכבי נהרג בקרב (160 לפה"ס).
להשכלתי התורנית תרם רבות גם הרומן המפורסם השני של אלכסנדר דומה האב, "הרוזן ממונטה כריסטו". בחלק הרביעי, בפרק "תוכניות הנישואים", הרוזן פועל לגרום לפשיטת הרגל של יריבו הברון דנגלאר. הברון מתרברב: "כדי להפיל אותי כלכלית צריכים ליפול שלוש ממשלות בשלוש מדינות". הרוזן משיב: "היו דברים מעולם". הברון ממשיך: "וצריכות גם כמה שנות בצורת רצופות". כאן הרוזן מזכיר לאיל ההון על שבע הפרות הרזות אשר בלעו את שבע הפרות שמנות. כך למדתי עוד קטע מרתק מהרפתקאות יוסף הצדיק במצרים.
את אשתו של הברון דנגלאר מתאר המחבר כאשה המזכירה את שתי הנשים האמיצות מהתנ"ך: יהודית ודלילה. הפעם לא הצטרכתי לקרוא את ההערות כדי להבין במי מדובר. מקסימיליאן מורל, הגיבור הצעיר באותו ספר נושא תפילת תודה על הצלתו של אביו הזקן, שבגלל חובות התכוון לשים קץ לחייו, ומסביר לבני משפחתו: "אלוהים הציל את אבינו, כפי שהוא מנע מאברהם להקריב את בנו יצחק. כמו לאברהם, הוא שלח גם לנו את המלאך שיעצור את המוות ברגע האחרון". כך למדתי על סיפור עקדת יצחק.
אשת לוט בנמל התעופה שלא ייווצר הרושם שמדובר רק בספרים של המאה ה-19 ולפניה. הנה דוגמאות מהספר הפופולרי ביותר של המאה ה-20 "נמל התעופה" (1968) מאת ארתור היילי. הגיבורה נטלי קוראת בעיתון שהמדענים הצליחו להוליד עובר מזרע קפוא, ומגיבה בבדיחות הדעת: "לו נֹח היה מכיר את השיטה - התיבה שלו יכולה הייתה להיות קטנה בהרבה". בהמשך אותו ספר מסיים עורך הדין פרימנטל את נאומו המלהיב ופונה לקהל בקריאה לקום וללכת אחריו, תוך שהוא מושיט את ידו: "כמו משה של תקופתנו, התקופה של מטוסים סילוניים". ובהמשך, גיבור בשם פטרוני, המנהל עבודות ההצלה בשדה תעופה, מעיר לאחד העובדים שמתעצל: "אם תמשיך לעמוד שם בלי מעש, הקור הנוראי הזה יהפוך אותך לאשת לוט".
ואסיים בקטע שהפתיע אותי במיוחד בזמנו. כסטודנט קראתי את ההתכתבות של הצאר הרוסי איוואן האיום מן המאה ה-16 עם הדוכס הרוסי הגולה והמורד אנדריי קורבסקי. במכתבו הראשון מפולין השכנה לאדונו לשעבר מטיח הדוכס האשמות קשות על השלטון האכזרי של הצאר ומוסיף: "מדוע אתה, הצאר, השמדת את גדולי ישראל?" בהמשך המכתב אנו מבינים שקורבסקי מכנה בכינוי זה את האצולה הרוסית, שרובם נרצחו על-ידי הצאר האיום החסר רחמים. במכתב התשובה הצאר עונה לקורבסרי: "ובנוגע להאשמה שכביכול השמדנו את גדולי ישראל - אזי כותב אתה דברי שקר וכזב".
